את הנשיא לשעבר משה קצב אנחנו מכירים היטב, בין אם מדובר באחד מנאומי התוכחה האחרונים שלו או מתקופתו כנציג ציבור. מסיבה זו בדיוק, כשמגיעים לנתח את שפת גופו בנאומו האחרון כאדם חופשי אי אפשר שלא לערוך השוואה להופעותיו הקודמות.
קצב יצא לנאום מחוץ לביתו מול העיתונאים הרבים שהמתינו לו אך גם, כמו במקרים רבים אחרים, כשהוא מוקף במקורביו ובאנשים שרוצים להגן עליו. אדם במעמדו יכול היה לבחור לנאום בגינת ביתו או במקום אינטימי יותר, על מנת לשמור על סביבה סטרילית, אולם קצב החליט אחרת. בפני התקשורת המקומית וגם הזרה, נצפו מקורביו גם הפעם כשהם מפגינים תוקפנות, בועטים ודוחפים. כשאתה נמצא בזירה שיש בה תוקפנות ומדבר על כך שתוקפים אותך - זה יוצר דיסוננס.
בחירת הלבוש של קצב משמעותית מאוד על מנת להבין את עולמו הפנימי: הבחירה שלו לצאת אל העיתונאים כשהוא ללא עניבה. משה קצב מופיע תמיד עם העניבה, שהיא יותר מהכל סמל סטטוס של יוקרה. הוא נהג עד כה להקפיד מאוד על המראה החיצוני שלו. האמירה כאן ברורה - אני מוריד את הכפפות, מסיר את המסיכה ויורד מהמקום הגבוה בו הייתי - אל העם.
כך גם בחירת יתר הלבוש של קצב - היציאה החוצה כשהוא לבוש חליפה כהה וחולצה לבנה, אסוציאטיבית זה מוביל אותנו למקום שאליו הוא מתקרב. אנחנו יודעים שהוא הולך להכנס לאגף התורני וקוד הלבוש במגזר הדתי הוא לבן וכהה, כך שקצב כבר נטמע חיצונית במקום אליו הוא הולך.
רטט בשפה, קימוט של האף ומצמוץ מוגבר
קצב התכונן היטב למסיבת העיתונאים ה"מאולתרת. הוא כתב לעצמו את הטקסט ונדמה שהוא שינן אותו. הוא ידוע כבעל כישרון ומיומנות ורבלית גבוהה, אך בשפת הגוף שלו הוא שגה. כשקצב מדבר על הקייס המשפטי, בין אם על מסמכי הערעור או האפשרות לזיכוי, הוא מסתכל ישירות על האנשים, מה שמראה עד כמה הוא מאמין בזה וחי את זה. לעומת זאת כשקצב אמר: "לא פגעתי באף אחד או אחת", הוא בחר לא להסתכל בעיניים אלא הקריא את הטקסט. זאת היתה הבמה שלו וההזדמנות להסתכל בעיני ההמון ולומר זאת - אך הוא פיספס את ההזדמנות.
קצב עמד מול השמש ובשל כך נאלץ לכווץ עיניים. שפת הגוף מאפשרת לנו ב-85% מהמקרים לזהות יושרה והעובדה שנאלץ לעצום את עיניו לא אפשרה לנו להסתכל לו ב"לבן של העיניים". היה שם רטט בשפה, קימוט של האף ומצמוץ מוגבר, אלו הם אלמנטים שמאוד מאפיינים אותו וזה מעיד על מתח, חרדה ומצוקה. מדובר בסימנים אוניברסלים שאי אפשר לשלוט בהם.
המילים הקשות שאמר: "דם, מוות, קבר, הרגתם אותי, קברתם אותי" - אינן מייצרות אמפתיה. אמנם אנחנו לא מצפים שהוא יחייך או ייקח אתנחתא, אבל היה פה ניסיון לייצר רגש בעם, משום שהוא מאמין כי אנשים ייצאו להגנתו ויילחמו על צדקת דרכו. המסקנה: מקום נייטרלי יותר היה משרת אותו בצורה טובה הרבה יותר.
דורית עוזיאל היא יועצת למיומנויות תקשורת