משה רבנו, המנהיג הראשון והעולמי של עם ישראל, מבקש מהקב"ה: "הודיעני נא את דרכך ואדעך" (שמות ל"ג, י"ג). גיליונות רבים נרשמו על בקשתו זו של משה רבנו וביניהם ביאורו של רבי מאיר שפירא מלובלין, שפירש: הוריני כיצד להנהיג את העם, איך לכוון את העם כראוי?
משיב לו הקב"ה: "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" – כלומר: כאשר על סדר היום ניצבת סוגיה שיש עימה כבוד שמיים, שהיא "מקום אתי – ונצבת על הצור" – אל תוותר, אל תתגמש, אל תתפשר, היה כצור חלמיש. "והיה בעבור כבודי" – כאשר הנושא איננו שייך לכבוד שמיים – עניינים אישיים, שיש בהם נגיעות אישיות – "ושמתיך בנקרת הצור" - כלומר תתחבא, תוותר, תתגמש.
הדברים מתעצמים כאשר מופיעה לנגד עינינו המשנה במסכת יומא (פ"ה, ב') "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ועבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חברו". דרש רבי אלעזר בן-עזריה: "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".
הקב"ה העניק לנו את יום הכיפורים לסליחה ולמחילה על עבירות שבין אדם למקום, על מעשים שהם "לפני ה'" . אך על כבוד הבריות, על עבירות שבין אדם לחברו – גם קדושת יום הכיפורים, התענית והתפילות אין בכוחן לכפר. הקב"ה איננו מרשה לנו להיות סלחניים וותרנים בנוגע לכבוד הזולת. אדם על כבודו שלו צריך לדעת לוותר, להתפייס, לשכוח ולסלוח, אך לא בנוגע לכבוד זולתו.
נכון, כבר למדונו חז"ל (תנ' פנחס י') "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה", אך דווקא בידיעה זו יש לנו מסר גדול, כדברי החידושי הרי"ם: לאחד שפתיים קמוצות ולשני רחבות – האם אשנא אותו משום כך?! לפלוני עיניים חומות ולאלמוני עיניים תכולות – האם זו סיבה לא לכבדו ולא לכבד את דעתו?! – "כשם שאין פרצופיהן שווין" – ואין זו סיבה לרכוש לו איבה, כך גם אם "אין דעתן שווה". מה עוד שמדובר בנו, עם אחד, בנים לאב אחד, שיש לנו רק תורה אחת ורק ארץ אחת. בנים אתם לה' אלוקיכם" וכבנים לאב אחד, כולנו, אנשים אחים אנחנו.
כאחים, נקוט בידינו הכלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות ל"ט א', ר"ה כ"ט א' ועוד). ערבים, מלשון ערבות – אחריות קולקטיבית, דאגה זה לזה, אכפתיות, מעורבות רגשית זה בזה. ויש לומר גם "ערבים זה בזה"- מלשון "והערב נא" מתוקים זה לזה, לחיות בנעימות , באחוות אחים, להרגיש קרבה ופרגון האחד לשני.
כמו תזמורת הניצבת על הבמה – לכל אחד מחברי התזמורת כלי נגינה שונה בצורתו ובצלילו. הפסנתרן מקיש באצבעותיו על הקלידים, המתופף מכה בתופים והכנר פורט על נימי הכינור. אדם חרש לא יבין מה פשר התנועות המשונות שעושים האנשים ומדוע אינם "עובדים" בשיתוף פעולה לו רק תיפקחנה אוזניו לשמוע, יהנה ויתפעם הוא מהרמוניות הצלילים וממתיקות המנגינה. אנחנו כתזמורת – כל אחד בתחומו, אך יש לזכור לתת לכל אחד ה"מיקרופון", לכבד כל אחד ב"כלי שלו" וב"טון" שלו.
עשרת ימי תשובה הם ימי תזכורת עבורנו - אנשים אחים אנחנו, בנים לה' אלוקינו, ימים גדולים אלו הם הכנה והעפלה ליום הגדול: יום הכיפורים, יום מחילה על כל עוונותינו, יום שבו שמענו ונתבשרנו - סלחתי כדברך". אך עלינו לזכור כי עם כל עוצמת היום – על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חברו ויפייסנו. כי חפץ ה' וכבודו – שנכבד גם יהודי את רעהו.
נאים הדברים שהם כתובים על הדף. לא תמיד משקפים הדברים במציאות. אבל השנים האחרונות הוכיחו לנו שיכולים לבוא שני יהודים שהם, כביכול, משני צידי המתרס וללכת חבוקים זה בזרועותיו של זה ודעותיהם מצטרפות יחדיו לכוס הדמעות ההולכת ומתמלאת בשמיים ובוודאי כבר עולה על גדותיה.
"שובו בנים" – כבנים לאב אחד, כאחים אוהבים. "שובו אליי" – לאב אוהב "ואשובה אליכם".
שנה טובה ומבורכת וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל
הרב ישראל מאיר לאו