נעים מאוד, אני "ילד טוב ירושלים". נולדתי על הר הצופים וגדלתי בבית דתי, מול חומות העיר העתיקה. כשאני הייתי נער בירושלים, לא היו בה מצעדי גאווה. למעשה, בסביבה שבה גדלתי והתחנכתי, לא דיברו בכלל על הומוסקסואליות, ואם כבר דיברו - זה היה תמיד בהקשר שלילי, מגונה, תל-אביבי.
בגיל 20 יצאתי מהארון. זה היה סופו של תהליך ארוך, מורכב, וכואב לפרקים, של גילוי עצמי. מן התהליך הזה זכורה לי בעיקר תחושה של בדידות, בושה ופחד. האמנתי שאני ההומו הדתי היחיד בעולם, התביישתי בשונות שלי, ופחדתי שהיציאה מהארון תלווה באובדן של כל היקר לי: של הבית, של החברים, של הדברים שאהבתי בעצמי, ושל אהבתו של הקב"ה אליי. במשך שנים הדחקתי את הרגשות שהיו חבויים בתוכי, כיוון שלא האמנתי שיש להן מקום לגיטימי בעולם שבו חייתי.
היום אני מתגורר בתל אביב, אבל בנשמתי יש עדיין מקום חם לירושלים. שם נמצאים השורשים שלי, שם התחנכתי, שם עמדתי על דעתי, ושם, לפני עשר שנים בדיוק, מצאתי את שאהבה נפשי. לכן, כל שנה, אני חוזר לצעוד בירושלים, ברחובות בהם גדלתי, הפעם יד ביד עם בן זוגי, מוקף בחברי וחברות הקהילה הדתית הגאה, בלי מסכות ובלי בושה או פחד. אני עושה את זה מתוך תקווה שבזכות המצעד העיקש, הבטוח והלא-מתנצל הזה, לא יהיו עוד נערות ונערים שיגדלו כמוני בתחושה שאין להם מקום ברחובותיה של ירושלים.
"למה דווקא בירושלים?"
ואני עושה את זה כי הקהילה הגאה בישראל עדיין נאבקת על מקומה ועל זכויותיה. אם מצעד הגאווה בתל אביב הוא חגיגה שמחה וססגונית של חופש, המצעד בירושלים הוא הפגנה כואבת וזועקת (ובסך הכל, די סולידית) של מי שנאבקים על הזכויות הבסיסיות ביותר שמבטיחה לנו הדמוקרטיה - הזכות לחיות בכבוד, כשווים.
תמיד שואלים אותי "למה דווקא בירושלים?". ואני משיב: דווקא בירושלים, ודווקא במקום שבו ניראה ונישמע, מטבורה של העיר ועד לכנסת ישראל. דווקא בעיר שבה אין עדיין לגיטימציה לשונות, שבה אין נראות לקהילה הגאה, בעיר הבירה של המדינה הדמוקרטית שלנו אליה עולה לרגל כל מי שנאבק וזועק. דווקא שם מותר וצריך להשמיע גם את קולה של הקהילה הגאה, ולו יום אחד בשנה. ירושלים היא של כולנו והמצעד הוא ביטוי לזכותם וזכותן של מי שחיים בה ומאמינים בחירותם לחיות על פי האמת הפנימית שלהם, וזו זכותו של כל ישראלי שמאמין שבירת ישראל צריכה להיות זרקור של חירות ודמוקרטיה.
יותר מעשר שנים חלפו מאז יצאתי מהארון. אני חי היום בהשלמה מלאה עם החלקים השונים של זהותי, ובעיקר - עם השילוב המורכב שבין היותי הומו להיותי אדם דתי. זכיתי בזוגיות נפלאה, בסביבה חברתית תומכת ומקבלת, ובקהילה דתית סובלנית ומכילה. אותן תחושות של בדידות, בושה ופחד שחשתי לפני שנים רבות, הן היום רק זיכרון רחוק. אני מקווה שהמצעד של היום, בו אצעד יחד עם חבריי וחברותי מן הקהילה הדתית הגאה, יעצים ויחזק את מי שמתמודדים עם הלבטים איתם התמודדתי אני, יקדם את זכויותיה של הקהילה ואת מאבקה לשוויון, ויתרום קורטוב של סובלנות וקבלת השונה לירושלים של כולנו.
יהושע גורטלר הוא פעיל בקהילה הדתית הגאה, ממקימי ארגון שב"ל, וחבר ב"חברותא - הומואים דתיים".