אוכל סיני שמוכר בעולם המערבי לא דומה כמעט בכלום למקור. גיליתי את זה על בשרי לפני שלוש שנים כשנסענו לסין. מדובר היה בסוג של פשרה בין הודו (לשם הוא רצה לנסוע) לבין תאילנד (שעדיין לא הייתי בה). מספיק רחוק כדי לברוח מצרות היומיום, מספיק אקזוטי כדי לחזור עם חוויות חדשות.
לא השתגעתי על האוכל בסין. נכון ה"פקין דאק" בבייג'ין היה מופלא וה"יאקבורגר" (בורגר מבשר יאק, בהמה טיבטית שיערה) בעיירה לנגמוסי נבלס במהירות, אבל "הדמפלינג" (דים סאם) שהכרתי מישראל היו טובים בעיני לאין שיעור מאלו שטעמנו במסעדת הפועלים הקטנה מול פארק מקדש השמיים והנודלס בסצ'ואן היו כמעט בלתי אכילים.
עם זאת, כשקראתי את "השף הסיני האחרון" של ניקול מונס ואת תיאורי המנות והסברי ההכנה - רק רציתי לחזור לסין ולבחון מחדש את הטעמים והריחות והשילובים שמתוארים בספר.
מגי מקלרוי היא עיתונאית שכותבת במגזין אוכל ומתמחה במטבח האמריקני. היא מאבדת את בעלה בתאונת דרכים ושוקעת לתוך עצב אינסופי שגורם לה לנתק את עצמה מהסביבה. העבודה שלה היא הדבר היחיד שעדיין שומר על קשר עם המציאות, אך גם הביקורות שלה מתחילות לסבול מדיכאון ומירמור.
נגמר הספר - נוסעים לסין
בתוך כל השחור היא מתבשרת שהוגשה נגד בעלה המנוח תביעת אבהות על ידי אישה סינית שתובעת את חלקה של בתה בירושה. מקלרוי נאלצת לנסוע לסין ולברר את התעלומה, וכדי לא להתנתק לגמרי מהעבודה היא מסכימה לקחת על עצמה כתבת דיוקן על שף אמריקני-סיני שעושה חייל בסין.
היא לומדת להכיר את הרפובליקה האדומה דרך האוכל שמכין השף העולה סאם ליאנג, צאצא לשושלת מכובדת של קוסמי מטבח שזכו להוקרה מלכותית וכבוד רב. סבו היה זה שכתב את הספר "השף הסיני האחרון" שממנו מצטטת מגי בכתבתה.
וכמובן איך אפשר בלי איזה רומן חביב על הדרך. מגיע להם, הם גיבורים מקסימים ודי נטולי תסביכים (אם לא סופרים בעל מת ואב נטול מולדת). מגי זוכה לפתור את התעלומה שבשבילה הגיעה וסוף סוף מתחילה לראות קצת אור בתוך כל החשכה בה היא נמצאת. והאמת, די נחמד ללוות אותה במסע הזה.
סיימתי את הספר ומיד הזמנתי מקומות במסעדה הסינית החביבה עלי. יותר זול מכרטיס טיסה.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il