מברך על הרכש החדש. ליברמן (צילום: נועם מושקוביץ)
היה מקום להרשעה. ליברמן | צילום: נועם מושקוביץ

כתב טוב לענייני משפט, תעיר אותו באמצע הלילה והוא יספר לך מה טענה הפרקליטות במשפט X ואיזה חלקיק הקלטה שימש את יועץ התקשורת Y בבואו להילחם בהדלפה Z מעוזרת המשנה של פרקליט הכפר. וכך התייצבתי טרוט עיניים במכוניתו של כתבנו גיא פלג. שוב עולים לירושלים, והפעם לא לחריצת דין נשיא-אנס בעליון, ולא לזיכוי חלקי של ראש ממשלה במחוזי.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

באזור קיבוץ גלויות ביקשתי סקירה על משפט ליברמן. בכל זאת צריך להיזכר מה היה סיפור הפתק הצהוב שנתן השגריר לחברו איווט. סמוך לגינות סחרוב סיים עמיתי החרוץ לשטוח בפניי בנימה ניטרלית את מהלך המשפט, לרבות חקירה נגדית ודברי סיכום. "הממ... מי פה בכלל רואה מקום להרשעה? מה בכלל הקייס?", שאלתי כהדיוט. גיא הניד בראשו ברחמים של כתב שכבר ראה הכל, ואמר שהכל פתוח.

אינני משפטן ואינני ממעריצי ליברמן. אני תמיד בעד להחזיק אישי ציבור קצר באמצעות פסקי דין מרתיעים, כדוגמת קצב, אבל מסכת הראיות נשמעה לי כמו התנהלות עקומה רגילה לגמרי של שליחי ציבור בינוניים. "זה המרחק הגדול", השיב לי גיא, "שבין החיים הבינוניים היומיומיים של פקידים ופוליטיקאים, לבין מה שחושבים עליהם חבורת פרקליטי מדינה. חבורה שיושבת במשרד, הופכת והופכת בסיפורי מעשה, עד שאד עייף מכסה את משקפיהם". המציאות נטחנת לפתיתי פסקאות ריקות. פתיתים שאותם יאכלו השופטים עד שיחוו דעה: סתם לא טעים, או מקולקל לגמרי.

חשוף לסחיטה? דונלד טראמפ (צילום: חדשות 2)
אסף יחזקאלי | צילום: חדשות 2

למה בכלל התכנסנו?

ישבתי באולם הצפוף. אני רק אורח לרגע, בין כתבים ופרשנים שליברמן הוא לחם חוקם. פרצי רגשות שאפיינו את גזרי הדין של משה קצב לא יהיו כאן, וגם לא חיוכים אולמרטיים רחבים. את כל אלה תיווכנו במרץ במעין שידור חי אל עמדות השידור שבחוץ. אם להשתמש בדימוי ממשפט קצב, גם פרקליטים כרונית עמיאל, שהפכו ספינות פח רעועות לנושאות מטוסים, לא היו בטווח נראה לעין. מה שהיה חריג הפעם היה נימת קולה של השופטת חגית מאק-קלמנוביץ', שלא הותירה מקום לספק: לא באמת היינו צריכים להתכנס כאן. ואם כבר באתם, אז הנה הזיכוי ושיהיה לכם המשך יום נעים.

כאב"ד (אם בית הדין) היא חתומה על המשפט היפה: "העובדות שהוכחו כאן אינן מהוות את סוג המעשים שכאשר אדם רואה אותם הוא מזהה את הפסול שבהם". ליברמן לא זיהה פסול במינוי זאב בן-אריה לתפקיד זה או אחר ומאחר שמינויו סביר - אין כאן בעיה. אז נודדת הדעת אל מעשים שעליהם שמעתי ובהם דווקא כן זיהיתי פסול: העדים שלא זומנו למרות שיכלו לבסס טוב יותר את התביעה; הזחיחות שבה פתח דני אילון את עדותו במהלך המשפט (בסגנון "הנה ספרי. כאן חתמה לי קונדוליזה רייס, הביטו מה מוערך הנני"); הצורה שבה הריץ הנאשם שלנגד עיניי את משה ליאון לראשות עיריית ירושלים (ללא קשר למשפט. זה סתם נראה לי פסול). לא חסרים פסולים בשירות הציבורי שלנו, אלא שאת הסיפור שלפנינו דירגו השופטים בקומה נמוכה מאוד בבניין הכעור שאת צמרתו מקשטים פרשת שבס, פרשת צחי הנגבי, ופרשת בראון-חברון.

איך יפסקו השופטים? (צילום: ariadna de raadt, Shutterstock)
החמצה גדולה. בימ"ש השלום | צילום: ariadna de raadt, Shutterstock

לא כל כישלון מוסרי הוא עבירה פלילית

נאה דרש השופט ברק כשקבע בפרשת שבס, ונתן מהשראתו לשופטי ליברמן, כי "לא כל כישלון הוא עבירה. לא כל טעות בשיקול דעת נתפסת כאיסור פלילי. לא כל התנהגות פגומה מבחינה אתית, צריכה להיענש במאסר". מכאן ההחמצה הגדולה שבה ויתר מי שוויתר על כתב האישום בפרשה הגדולה של ליברמן. שם - במידה לא פחותה של סבירות, לדעת כותב שורות אלו - היה ניתן להגיע להרשעה שהייתה מתייגת רשמית את שר החוץ לשעבר כמושחת. העבירות שם נראו גדולות יותר, הטעויות בשיקול הדעת היו חמורות בהרבה, וההתנהגות הפגומה מבחינה אתית בפרשת חברות הקש הייתה חשודה כמושחתת בהרבה יותר מעיסת הפתיתים הדביקה שהתבשלה לה כאן.

מדברי השופטים אני גוזר גם את חוות דעתי הפרטית והלא מחייבת על אישי ציבור אחרים, שעל מעשיהם אנו מדווחים בעיתונות. למשל, גיבורי החדשות-חשדות של החודשים האחרונים. ברור שלא כל הטרדה אובססיבית היא עבירה פלילית. יכול אדם - ואפילו עיתונאי - להיות סתם ח** של בן-אדם, כזה שלא הייתי רוצה להתחבר איתו ולא לעבוד איתו, ועדיין לא להיות פושע. ואולם, דווקא בפרשות הללו, שנדונו בחודשים האחרונים, נראה היה שמדובר במעשים שכאשר מטרידן סדרתי רואה אותן, חובה עליו לראות את הפסול שבמעשיו. מכאן הציפייה שלי מהמדינה להניח לפתחו של בית המשפט את השאלה אם בוצעו עבירות פליליות אם לאו.

הכניסה של וינרוט

עו"ד יעקב וינרוט לא עשה עליי את הרושם של פרקליט שסוחר בלקוח שלו אל מול עיתונאים רעבים למידע, ומכאן הסלחנות הרבה שאני חש כלפי האיחור המדובר והכה אנושי שלו לדיון. לא אנקוב בשמות של פרקליטי צמרת אחרים, שטובת הפרופיל הציבורי שלהם נדמית בעיניי כחשובה להם יותר מזיכוי לקוחותיהם. כש**** **** מאחר לעליון, אתה מיד מבין שהוא או "דופק כניסה", או לכל הפחות רוצה לומר משהו לאומה. או קורץ בדרכו אל עורך חדשות שהוא מעוניין להתארח במהדורה זאת או אחרת. וינרוט איחר, והעולם לא עמד מלכת. FINE. יותר מטריד בזבוז הזמן של מערכת המשפט בתיק הזה.

יכריע בתחילת השבוע. וינשטיין (צילום: חדשות 2)
צריך לדעת לומר "לא". וינשטיין | צילום: חדשות 2

ועוד מילה על חוות דעת משפטיות מיותרות

היועץ וינשטיין הודיע השבוע כי "לא יתנגד" לבקשת זוג הורים להשתמש בזרעו של בנם המנוח כדי להביא לעולם ילד בעזרת אישה שמעולם לא הכיר. אינני יודע אם הבן השאיר מעין צוואה ביולוגית ברוח זו, אך אין ספק שהניסיון לפרש בעקיפין את רצונו של אדם מת בחסות משרד המשפטים מתקרב לבדיחה. וינשטיין סבור כי "ראוי לפסוע פסיעה מדודה נוספת בתחום זה... לכיוון ההגנה על האוטונומיה של הרצון החופשי מתוך איזון זהיר ורגיש של האינטרסים המתנגשים".

אני תומך נלהב של שלטון החוק, ומקבל בהכנעה את המציאות שבה יועץ משפטי לממשלה נאלץ לחוות דעה על כל נושא שמובא לפניו. אבל רבאק, מי שם אותו (או כל מישהו אחר) לאשר בקשה כזאת, תוך פירוש נפתל והיפותטי של מחשבות בלב איש שאיננו עוד? ואם ישאלו את וינשטיין על פי איזה אזור זמן עלינו להדליק נרות שבת על הירח או מה הטמפרטורה הטובה ביותר לכיבוס לבנים במכונת כביסה עם פתח עילי? יש רגעים שבהם גם יועץ משפטי לממשלה צריך לומר "עד כאן, זה לא מתפקידי. אין לי הכלים המוסריים לעניין, ואם אתם מתעקשים - חפשו שופט שיסכים לפסוק לכם".