כבר יותר משמונה שנים ברציפות שתושבי שדרות ועוטף עזה חיים תחת צל הקסאמים. רבות נאמר על הרקטה הקטנה והפרימיטיבית הזו, ומושגים כמו שיגורים, נפילות ונפלים הפכו שגורים בפי כל ילד שגר באזור הדרום ובפי כל אזרח ישראלי שנוהג לעקוב אחרי החדשות.
מספר שנים לאחר שנפל הקסאם הראשון הצטרף אליו הגראד. גדול יותר, חזק יותר ואף מאיים יותר, הפך הגראד למוקד החשש החדש - לא רק של שדרות ושל עוטף עזה, אלא גם של תושבי אשקלון, אשדוד, באר שבע ואפילו יבנה.
אז מה הן בעצם שתי הרקטות הללו ומה ההבדל ביניהן? יפתח שפיר, ראש פרוייקט המאזן הצבאי במכון למחקרי ביטחון לאומי, נתן לחדשות 2 באינטרנט סקירה מקיפה על הרקטות והסביר ומה עומד מאחורי הצינורות שמטילים אימה על תושבי הדרום.
"ראשית, חשוב לחדד את ההבדל בין רקטה לטיל. המילה טיל לרוב מתארת נשק מונחה, כלומר נשק שאפשר להנחות ולכוון לעבר מטרה. בניגוד לטיל, פגיעת רקטה תלויה בגובה שבו היא משוגרת ובכיוון אליו היא מכוונת", אומר שפיר. "היתרון המרכזי של הקסאם הוא הפשטות שבהפעלתו והקלות שבייצורו. כמעט כל אחד יכול להכין קסאם, וככל הנראה, חוברת ההפעלה לא תהיה ארוכה מדי. החומר ההודף שממלא את צינור הבסיס של הקסאם הוא, תאמינו או לא, תערובת של דשן כימי וסוכר".
"הראש של הקסאם מלא בחומר נפץ פשוט ושוקל כ-5 קילוגרם. ממלאים צינור פשוט בתערובת ההדף ומשגרים את הטיל", תיאר שפיר. "גם השיגור הוא פשוט: מכניסים את הטיל לצינור מתכת דמוי תותח שעומד על שתי רגליות, מכוונים אותו למטרה ובאמצעות חיבור חשמלי בסיסי מציתים אותו, לאחר כדקה, הרקטה תשוגר מתוך הצינור".
"עם השנים השתכללו אמצעי הלחימה"
בשנים הראשונות של הפעלת הקסאמים הצליחו הרקטות להגיע עד לטווח של 4 קילומטר, אך עם השנים לוחמי החמאס השתכללו וכיום הקסאם מגיע למרחק של 12 קילומטר. "יכולת החדירה של קסאם היא מאוד נמוכה", אומר שפיר, ולא תצליח לחדור קיר של ממ"ד. גם עוצמת ההדף היא לא הרסנית ואדם שיעמוד במרחק עשרה מטרים מנפילה ייפגע בעיקר מרסיסים. אדם שיעמוד במרחק של 20 מטר מנפילה, כמעט ולא ירגיש אותה".
"באופן כללי הקסאם מאוד פשוט לייצור", אומר שפיר, אבל כשאתה לא מתוחכם אתה מקבל נשק לא מדויק. אפשר לירות 5 רקטות ברציפות בדיוק מאותו מקום, וכל אחת מהן תפגע במקום אחר".
מאז פתיחת מבצע "עופרת יצוקה", הציבור הישראלי שומע יותר ויותר על רקטת הגראד. משמעות שמו ברוסית הוא ברד. הוא מוכר גם בשמו השני - "קטיושה", שהיה שמו המקורי כאשר הרוסים השתמשו בו בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה, מספר שפיר. "הקטיושה המקורית לא קיימת כבר, אבל השם נדבק".
מקטיושה לגראד
כאמור, הגראד היא פיתוח רוסי הפעיל מאז סוף שנות ה-50. כיום מייצרים אותו גם האיראנים והסינים.
בניגוד לקסאם, החומר ההודף של הגראד מיוצר בתנאים של מפעל מסודר ויצוק בשיטות קפדניות: "שלא כמו הקסאם", אומר שפיר, "אם אתה מכוון עשר רקטות לאותו מקום, כולן יפגעו באותה נקודה".
קוטר הדגם הסטנדרטי של הגראד הוא 122 מ"מ. עם ראש נפץ של של 18 קילוגרם, הגראד יכול לשבור גג של בית בקלות, אך יתקשה לחדור קיר של ממ"ד. הדגם הסטנדרטי של הגראד מגיע לטווח של 20 ק"מ, ואף ישנו דגם סיני, שככל הנראה הפלסטינים מחזיקים יחידות ספורות ממנו, שביכולתו להגיע ל-40 ק"מ והם אלו שנפלו ביבנה.
"הרקטות של הפלסטינים אינן מתוחכמות", אומר שפיר," וההוכחה הטובה ביותר לכך היא כמות הנזק היחסית קטנה שנגרמה ביחס למאות הרקטות ששוגרו לשטחי ישראל".
על פניו, הסכנה הטמונה ברקטות הפשוטות שמחזיקים לוחמי החמאס היא קטנה. חומר הדף חובבני ויכולת מועטה בכוונון הרקטה אמורים להמעיט מחששם של תושבי הדרום, אך אורח החיים הבלתי צפוי, שיבוש שגרת החיים וגידול הילדים בפחד מתמיד הם אלו הגורמים לדמורליזציה אצל תושבי הדרום. במקרה זה קובעת הכמות - ולא האיכות.