"אין כל חדש תחת השמש". לא במערב, גם לא בחוף המזרחי, בלונג איילנד, ניו יורק. בתום 90 דקות ארוכות הלילה, נשמו לרווחה מיליוני צופים שכבר התחילו למאוס בשני המועמדים שלהם לנשיאות. קיווינו שאולי נראה בשידור חי גם סימנים לכך שגם הם התחילו למאוס אחד בשני.
מי זה לעזאזל ג'ו השרברב? הבחור הזה הוא ללא ספק המנצח הגדול של הערב, כנראה היחיד שהרוויח מהעימות. ג'ו, השרברב האנונימי מאוהיו, מעולם לא חשב לעצמו שיוכל להרחיב את העסק שלו בצורה כזאת - בפריים הטיים האמריקני, מול עיניהם של מיליוני צופים. לפחות שבע פעמים במהלך 90 הדקות, הוזכר שמו. יותר מנושאים פופולאריים כמו חינוך, רווחה ואנרגיה חלופית, אפילו יותר מהמילים שינוי ו "נגד הזרם".
שמו ומקצועו של הבחור המתוסכל, נציג מעמד הפועלים, התפרסם בזכות שאלה אחת קטנה שהציג לסנאטור הדמוקרטי השבוע. אובמה קיבל את הכותרת כשדיבר על חלוקת ההון לכולם, אך ג'ו זכה לתהילה. וזה לא היה ביידן. מקיין ניסה להציג את אובמה כרובין הוד פתטי בעל תוכנית הבראה בזבזנית ומרושעת, אך כל מה שהצופה יזכור מהערב הוא הניסיון הנואש להבין על מי לכל הרוחות הם מדברים? אגב, למקיין מוניטין לא מבוטל בהפיכת שמות אנונימיים לבעלי תהילה מקומית בין לילה. שרה פיילין, לדוגמא.
המלחמה על הבית: "עוד יום גרוע מאוד בוול סטריט" - כך הציג המנחה של העימות השלישי והמסכם באוניברסיטת הופסטרה בניו יורק, את הנושא הראשון לדיון. המחנה הרפובליקני מנסה להסיט ככל שניתן את תשומת הלב מהנושא החם, הלוהט: הכלכלה. לשם כך גויס מקיין פעם נוספת לתפקיד הלוחם העשוי ללא חת. הוא יילחם בפושעי וול-סטריט כמו שנלחם בוייטנאמים, או בעיראק, או בכל מקום אחר על ציר הרשע בין השוק בקאבול לשוק הפיננסי. הוא יוצא למלחמה להגן על האזרח הקטן.
שיח המדדים והמשכנתאות מעולם לא זכה לתדמית כה מחוספסת ומסוכנת כמו בז'רגון התעמולה האחרון. הערב פתח מקיין בתיאור האמריקנים כקורבנות תמימים, אזרחים כואבים, מתוסכלים. אובמה מצידו שם את הדגש על האומה: "אמריקה נמצאת בשפל היסטורי", "המדינה במצב איום". מילים כמו "מלחמה", "חייל", "לוחם", "מלחמת הכלכלה" ושאר וריאציות יצירתיות, הצליחו בכל זאת איכשהו לגרום למקיין לא לאבד לגמרי את השליטה ולא להעניק לאובמה את הביטחון שהיה צריך להיות לו כבר בשלב המוקדם של המפגש.
מלחמה מלוכלכת: מוקדם יותר השבוע הבטיח מקיין לבוחריו שלמרות שאכן, הסקרים משקפים תמונת מצב פחות אופטימית לאחרונה, ביום רביעי הוא הולך לנגב לאובמה את ה"אתם יודעים מה שלו" ובכך הוכיח רשמית שהוא לא מתכוון לשמור על שום עקבות, או קווים אדומים בעימות האחרון שלהם לפני הבחירות. יחד עם זאת, ניכר היטב בסקרים, שההשמצות והקמפיין השלילי שהוא מנהל נגד יריבו הדמוקרטי בימים האחרונים יותר ויותר, פוגעים בו יותר מהכול. או מהקול.
צופי סדרת העימותים לא זקוקים למדגם, רוח ואופי הקמפיינים השונים השתקף היטב בשלושת המפגשים בין מקיין ואובמה. אובמה ניהל קמפיין חיובי יותר, לדעת הרוב בסקר של רשת CBS וגם כשניסה להאיר את היריב באור שלילי, הוא נשאר נקי רוב הזמן. המילה מוסלמי לא נאמרה מפורשות. והצבע או הגזע לא באמת נכחו בקמפיין, גם לא גילו של מקיין. אך המילה "טרוריסט" הוזכרה, כמו גם המילים "מסוכן", "לא אחראי" ו"לא כשיר". עליית מדרגה או ירידה לשפל חדש, רגע לפני קו הסיום.
19 יום לסיום: האם הציבור האמריקני למד משהו חדש מהעימותים האחרונים? משהו על המועמדים שלא ידע קודם? האם הצליח להבין את התוכניות שלהם? או מאמין להם יותר אחרי שלושה מפגשים טלוויזיוניים? נאמר שניצחון או הפסד בעימות אחד כמו גם בשלושתם, לא מוסיף או גורע יותר מאחוז אחד בודד לכאן או לכאן.
ייתכן גם כי הפער הדו ספרתי שהסקרים מביעים לטובת אובמה לא מהימנים. הסקרים משקרים לא פעם ועלולים ליצור מבוכה גדולה ולא לראשונה בהיסטוריה. השאלה הגדולה נותרת בעינה גם בסיום הקמפיין, האם אמריקה השמרנית מוכנה באמת לנשיא שחור? אולי הצבע הוא לא מה שמשנה, אמריקה תבחר בברק אובמה לנשיא שחור ראשון והקמפיין יממש את ההבטחה ההיסטורית המרחפת באוויר, אבל אולי שמו האמצעי מהווה מכשול גדול יותר. השם האמצעי של מקיין זה סידני. נשמע יותר כמו הנשיא הבא?