נאומו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בעצרת הכללית של האו"ם והגשת הבקשה להכרה במדינת פלסטין, חתמו פרק נוסף בתולדות הסכמי אוסלו. אבו מאזן דפק את המסמר האחרון בארון הקבורה של הנחת היסוד הישראלית, לפיה ניתן להגיע ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס הנוסחה "אדמה תמורת שלום".
הנוסחה המדינית שהציג אבו מאזן חוזרת ומדגישה את עקרון "הצדק" הפלסטיני כבסיס לכל הסדר מדיני. עקרון "הפשרה" אינו קיים במילון הפלסטיני, וכל תכליתו של מו"מ היא להביא למימושו של הצדק הפלסטיני. המרחב לפשרה מצוי אך ורק בנכונות הפלסטינית להסכים למימוש הצדק הפלסטיני בתכנית שלבים.
חזון השלום של אבו מאזן, המבוסס על הצדק הפלסטיני, נאמן באופן מלא למורשתו המדינית של קודמו יאסר ערפאת ואינו שונה מהותית מעמדותיה של תנועת חמאס. הקונצנזוס הפלסטיני הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור" ואינו מותיר כל מרחב של תמרון ופשרה בעמדות היסוד, ובראשן ירושלים ותביעת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.
המהלך באו"ם נועד לפרק את ישראל מכל נכסיה המדיניים במו"מ ולקדם תהליך שיוביל להקמתה של מדינה פלסטינית, וזאת מבלי הפלסטינים נדרשו לוותר ולו על קוצו של יוד בתביעות היסוד שלהם. נסיגה לקווי 1967 אינה חותמת את שערי הסכסוך, אלא הם בבחינת קווים משופרים להמשך המאבק על תביעת השיבה של חמישה מיליון פלסטינים לבתיהם ולרכושם בתוך שטח מדינת ישראל, הווה אומר - פינוי התושבים היהודים מהערים תל אביב, ירושלים, חיפה ועוד ישובים רבים לצורך קליטת הפלסטינים.
האו"ם הוציא את אבו מאזן מהארון
התכנית המדינית שאימץ אש"ף בהנהגת ערפאת ב-1974 הכירה במגבלות המאבק המזוין וקיבלה את העיקרון של הפתרון בשלבים עד למימוש כל זכויותיהם של הפלסטינים, כולל שיבת הפליטים. תפיסת "שלום האמיצים" של ערפאת, שעמדה ביסוד הסכמי אוסלו, מימשה הלכה למעשה את תכנית השלבים. משמעותו של "האומץ", אליבא דערפאת, הייתה שונה בתכלית מ"שלום האמיצים" של שותפו הישראלי להסכמי אוסלו, ראש הממשלה המנוח יצחק רבין.
ערפאת התכוון להתמודדות עם הקושי העצום הכרוך בדחיית השגת הזכויות הפלסטיניות במסגרת תכנית השלבים, ואילו רבין ראה ב"שלום האמיצים" ויתורים הדדיים על עמדות היסוד כדי להבטיח דו קיום ושלום בר קיימא.
עצרת האו"ם הוציאה את אבו מאזן מהארון. לא עוד מנהיג אפרורי וחלש שפועלו מואפל על ידי צילו ההיסטורי של ערפאת, אלא מנהיג יוזם שאינו חושש להוביל מהלך מדיני עצמאי ומתריס בזירה הבינלאומית. אבו מאזן לא היה הופך ל"אבו עלי", אלמלא מהפכות "האביב הערבי" שיצרו משוואה מדינית חדשה לרעתה של ישראל.
הפלסטינים, ובהקשר זה גם חמאס, רואים בתמונת המצב החדשה במזרח התיכון הזדמנות היסטורית הנפתחת בפניהם, ובעיקר אמורים הדברים בעלייתה של טורקיה כמעצמה אזורית עוינת לישראל ובמהפך במדיניות המצרית כלפי ישראל לאחר הדחת מובארק.
המזרח התיכון אינו נוהג עוד כבעבר. הוא משתחרר בהדרגה מההגמוניה האמריקנית והמערבית בכוחו של ההמון והוא יוצר מחדש ובהדרגה חזית ערבית אסלאמית מאיימת על ישראל. הרשות הפלסטינית מתאימה עצמה לנסיבות החדשות והיא פועלת בחזית המדינית על בסיס הנחת היסוד, לפיה ישראל נתונה במצוקה מדינית אסטרטגית ומרחב הפעולה שלה מצומצם מאוד. ישראל, בראייתה הפלסטינית, השלימה זה מכבר עם הקמתה של מדינה פלסטינית במרבית שטחי יהודה ושומרון ואין היא יכולה בנסיבות המדיניות הקיימות לספח את השטחים או לקיים את הסטטוס קוו לאורך זמן.
הרשות אינה יכולה להתחייב להסכם המייצג את כלל הפלסטינים
מבחינתה של ישראל רגע ההכרעה הולך ומתקרב. אין עוד שוליים לתהליך המדיני המאפשרים תמרונים מדיניים והגעה להסכמי ביניים. סוגיות המהות הן העומדות על הפרק, ובראשן ירושלים והפליטים. דא עקא, שהסדר קבע על בסיס של פשרה היסטורית אינו אפשרי. הרשות הפלסטינית ואש"ף בהנהגת אבו מאזן אינם מייצגים את כל העם הפלסטיני ואינם יכולים להתחייב להסכם שיחול גם רצועת עזה ויכלול את הפלסטינים בפזורה. חמאס ומנהיגות הפזורה הפלסטינית מערערים על עצם הלגיטימיות השלטונית של אבו מאזן ומתנגדים לכל מהלך מדיני, כולל ההכרה באו"ם, שאין בו תמיכה חד משמעית ב"זכות השיבה" של הפליטים.
בנוסף לכך, במציאות החדשה במזרח התיכון אין כל תמריץ לאבו מאזן לגלות גמישות במו"מ עם ישראל, מתוך הערכה כי יזכה לגיבוי ערבי נרחב אם ינקטו צעדי ענישה נגד הרשות הפלסטינית, ובכוח ההמון הערבי יוכל לאיים באופן אפקטיבי על האינטרסים המערביים באזור.
הדילמה הישראלית קשה ונוגעת בשאלת עצם קיומה כמדינה יהודית. הסכמה לדרישות הפלסטינים משמעותה התאבדות מרצון, והסטאטוס קוו יביא בהכרח מדינה דו לאומית. בפני הקברניטים עומדת האפשרות להמשיך לנהוג בדרך "ניהול משברים" בתקווה להתפתחויות אזוריות שיביאו באמתחתן הזדמנויות מדיניות, או לנקוט בדרך של יוזמה חד צדדית, שבמוקדה היערכות מחדש לגבולות בני הגנה, תוך בחינת האפשרות לאפשר פתיחת הגבול בין הרשות או המדינה הפלסטינית עם ירדן.
הכותב הוא חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה