יש מדינה במזרח התיכון, ישראל, שלחצה על כל העולם להטיל סנקציות על אירן כדי להפריע לה בפיתוח הנשק הגרעיני. המשוואה פשוטה: ברגע שיש חרם ולא קונים, ההיצע יורד, הביקוש נשאר - והמחירים עולים.
אי אפשר לאכול את העוגה מכול הפינות שלה: גם לדרוש סנקציות וכשאלה עובדות והמחיר עולה להגיד "אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר".
מדינת ישראל מכניסה כ-16 מיליארד שקלים בשנה מהמיסוי על הדלק. מלבד השאלה "האם זה נכון לקחת מיסוי על הדלק?", צריך גם לתהות: אם לא ניקח מיסוי - מאיפה יבואו 16 מיליארד שקל אחרים?
ומישהו יכול להגיד אם יותר צודק והגיוני שמחיר הדלק יירד ומחיר הלחם יעלה?
בנורווגיה, אנגליה, צרפת ובמדינות אירופה המיסוי בשיעור דומה. גם הם כועסים, אבל שם הציבור מבין שאם המחיר הבינלאומי של הדלק עולה, הם צריכים לשלם יותר.
בממשלה הודיעו שיקצצו מהשכר וכוח האדם במגזר הציבורי. יהיו אנשים שיצומצמו או יקבלו פחות שכר כדי לקבל את מאות המיליונים שנתניהו "חילק" לנו. אין ארוחות חינם. מישהו ישלם את המחיר הזה.
מאוד קל ופופולרי להעלות את הגרעון. אבל פתאום שיורידו לנו את דירוג האשראי, והריביות יתייקרו והאבטלה תעלה, נחשוב שוב.
ראש הממשלה עשה טעות עקרונית כשהתערב במחיר הדלק. נתניהו בעצם אומר: אני יכול לתמרן. ואז הציבור תוהה "אולי הוא יכול להוריד יותר ולהפחית גם את מחיר החשמל והלחם?" התחושה שנוצרת היא שהכול נתון ללחצים והפגנות. אבל התוצאה תהיה הפוכה - לא רק שלא יאהבו את ראש הממשלה יותר, גם יבקרו אותו יותר.