אם הייתם קוראים בעיתון על השופט אורי דולב, הייתם אומרים שהוא ישר כמו סרגל, משעמם כמו מלפפון שנשכח שנה במקרר ומפתיע בערך כמו בריטית קשישה בטיול על ספינת תענוגות.
הוא שמרן, קשוח וקפדן. הוא מחמיר בעונשם של עבריינים ונחשב אימת הסנגוריה. נישואיו לתמר הם שגרתיים ומשעממים. הוא לא מתעניין בחייהם של ילדיו ואם הוא כבר מתלהב ממשהו, זה בטח קשור לאופרה.
את אלונה פרי הוא פוגש ברכבת, בדרך מביתו שבפרדס חנה אל בית המשפט בתל אביב. שיחה של שכנים לספסל הופכת לרומן סוער, מפגשים חשאיים בחדרים מושכרים לפי שעה וסודות גדולים.
השופט חסר הרחמים נתון לחסדיהם של אחרים
הרומן הזה פוער סדק בחייו המהוגנים ובשנייה אחת נזרקת פצצה והופכת את הסדק לבור אפל שמאיים לבלוע אותו ואת כל עולמו המוכר. הוא הופך לחשוד ברצח, מושלך לחדר מעצר, עובר חקירות, מעומת עם אשתו, מאוים, בודד. הכול התהפך. פתאום הוא מגלה איך זה להיות בצד השני כשאף אחד לא מאמין לך. השופט שלא חס על הנאשמים המובאים לפניו הופך לנאשם הנתון לחסדיהם של אחרים.
פרופ' צ'ארלס וו. קינגספילד האגדי ("המרוץ אחרי הגלימה" ששודרה בישראל בתחילת שנות השמונים) גרם לי לפתח חיבה לסדרות טלוויזיה העוסקות בעולם המשפט ובעקבותיהן גם לספרי מתח משפטיים.
ליעד שהם, שכתב את "משחק הראיות", מכיר את עולם המשפט היטב בכובעו השני כעורך דין.
כמו בספרו הקודם "מספר חסוי", הוא כותב גם כאן על מערכת המשפט הישראלית. הוא מביא גם את הדיונים הנערכים באולם המשפט וגם את הסודות הנרקמים בחדרי חדרים בין פרקליטים, חוקרים וחשודים.
"משחק הראיות" הוא ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות, בדיוק כשאתה כבר רוצה להגיד - "הי, ידעתי מיד מההתחלה שזה הרוצח!" מתהפך הסיפור, נטרפים הקלפים ותיאוריות חדשות נפרשות.
שהם מצליח לגעת בדמויות בלי למשמש אותן יותר מדי, הוא לא נובר בנבכי נשמתם של גיבוריו אלא חושף אותם בדיוק ברגע הנכון, הוא לא נכנס לניתוח של מערכות יחסים אלא רק כשזה מקדם את העלילה. וכך אתם זוכים לספר מותח, לא טרחני, לא מתאמץ וכזה שנגמר בדיוק ברגע הנכון.
מומלץ בחום, הפעם בלי שום אובג'קשן (הייתי חייבת...)
תגובות והערות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il