"וואי... הוא כבר יצא, איזה כיף לך!": האנשים שהיו בדסק החדשות כשפתחתי את המעטפה מהוצאת הספרים ושלפתי את הספר השלישי בטרילוגיית המילניום של סטיג לרסון סבבו אותנו - אותי ואת הספר, מנסים לקרוא מה כתוב מאחור וכבר נרשמים בתור לקרוא אחריי.
הספר השלישי הוא המשך ישיר לשני. ליסבת מובהלת לבית החולים לניתוח מוח מסובך שאולי יציל את חייה. אריקה ברגר עוברת לעיתון הנפוץ בשוודיה, מגלה שהעולם "האמיתי" מחורבן בדיוק כמו שחשבה. ומיכאל בלומקוויסט עדיין נלחם להוכיח את חפותה של ליסבת, לזכות אותה משלושת מקרי הרצח בהם היא מואשמת ולהחזיר לה את חרותה. הוא שוב מצליח, כמובן, לכבוש בדרך את הבחורה הכי שווה בסביבה.
בין לבין אנחנו מקבלים שיעור בפוליטיקה ובמדיניות השוודית, מתעמקים בתיאוריות קונספירציה, טועמים קצת ריגול וקצת שחיתות ונאנחים קלות כשמגלים שבכל מקום האזרחים הם כלי משחק.
את הספר קראתי במקצבי זמן שונים. התחלתי בהיסוס, חוששת שמא הוא פחות טוב מהשניים הראשונים ("נערה עם קעקוע דרקון" ו"הנערה ששיחקה באש"), לאט לאט עם התגברות המתח, הקריאה הלכה ונהייתה מהירה. בכל דקה פנויה, ברמזורים, לפני השינה, בהמתנה בטלפון, גונבת עוד עמוד ועוד אחד. מתאפקת לא לדפדף קדימה ולגלות את היום הבא.
ואז, כשבדקתי עוד כמה עמודים נשארו לי ואם אספיק לכתוב על הספר עוד השבוע, הכתה בי ההכרה שזה הסוף. זהו. לא יהיו עוד ספרים. לא בסדרה הזאת ולא בכלל. סטיג לרסון מת לאחר שמסר את שלושת הכרכים להוצאת הספרים, לא זכה לראות את הצלחתם ולא זכה להוציא טרילוגיית המשך.
נשארו לי 150 עמודים. וחזרתי לקרוא אותם לאט. לאט. לאט. נפרדת מהגיבורים, מהעלילה הסבוכה, מהאידיאולוגיה החבויה בין המשפטים. מעולם העיתונות השוודי, מהפוליטיקה שלהם, מסגנון החיים. נפרדת מסופר שהצליח לרתק אותי, לצמרר, להפחיד ולזכך. מיד אמן שיצרה תמהיל מדויק של ספר מתח מעולה בעיני.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו. נשארו לי עוד עשרים עמודים. שיעור בדחיית סיפוקים. אני שומרת אותם ללילה, לסיים לקרוא ולהמשיך בחלום - למשוך עוד קצת את הספר. אני כותבת בכל זאת כי אני רוצה שתקראו אותו גם. עוד היום. אני כבר מתגעגעת.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il