אירועי המשט והלחץ הבינלאומי מכל כיוון הובילו את נתניהו ליישר קו עם אובמה ולהודיע באופן פומבי על הקמת ועדת חקירה פנימית ישראלית תחת פיקוח בינלאומי. אין זה מפתיע שהטעות הקלה בדיבור - ה'לפסוס' האחד והיחיד בדבריו של נתניהו - היה דווקא כשהכריז על כך שוועדת החקירה הוקמה כדי לתת מענה ל'גורמים ההגונים'. הפיכת עורם והשינוי בגישה של ארצות הברית ואירופה כלפי ישראל אינם הגונים בעיניו, ונתניהו אף מעיד שמדובר בסוג של התפשרות.
את הדברים שנתניהו לא יכול היה לומר במילים - הוא אמר בעזרת הגוף. לנתניהו בורחת תנועת בלתי-רצונית מוזרה מעט בזרוע ימין כשהוא מדבר על כך שלא ייתן לפגוע בחוסנו של צה"ל. התנועה הזו מעידה שבאופן לא-מודע נתניהו מנסה להתנער מחיצי הביקורת מבית ומחוץ לגבי הפשרה שקיבל תחת לחץ, ולהוריד מהכתפיים שלו מעט מהעול הכבד של הדרישה לוועדת חקירה.
הלחץ על נתניהו מגיע מבחוץ ומבפנים. ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, מנצח על תהליך ההסתה נגד ישראל מבחוץ, ומבפנים מתחיל הלחץ מצד משפחת שליט שחוששת מפגיעה בגלעד.
לפני כשבועיים היינו עדים לכך שההסברה הישראלית פעלה ללא להט. בטורקיה, לעומת זאת, נשמע האיש שהוביל לכל האירוע הזה, נואם בסגנון אובר-דרמטי ונוקט בטכניקות של דמגוגיה זולה תוך שהוא מפגין כישורי משחק יוצאי דופן ומצטט בטורקית, באנגלית ובעברית את הדיבר: 'לא תרצח'.
ארדואן מבקש להגיע עד אחרון המאזינים בכיכר
אני לא זוכרת מנהיג שאחז בעת ובעונה אחת בשני מיקרופונים ביד אחת. המטרה שלו היא להגיע עד לאחרון המאזינים בכיכר, ולדאוג לכך שהתקשורת תראה את ההתלהבות של הקהל הגדול והמוסת שמצולם גם בעזרת מנוף.
תופעת הנאומים בכיכר העיר בהן נהגו להופיע בפני קהלים גדולים כמעט ואינה קיימת עוד, וארדואן מחייה אותה בעזרת משחק קולי מרשים ומחוות גוף דרמטיות. כאן, בפני הקהל הביתי שלו באנטליה, הייתה לארדואן במה בה השתמש במוטיבים פופוליסטיים שפונים לדעות הקדומות, לפחדים ולאמונות התפלות של הציבור שלו.
מהאובר-דרמטי נעבור לאנדר-סטייטמנט. הלחץ הפנימי על נתניהו מבית הרבה יותר מאופק, אך דווקא לאיפוק ולהתנהלות הלא-דרמתית של משפחת שליט יש הרבה כוח בפשטות שלה והיא מעוררת אמפטיה. קצב הדיבור של נועם שליט איטי ושקול ובעיקר מיואש, ולמרות המילים הקשות הוא לרגע לא מתלהם.
המתח, הקושי, הייאוש והאכזבה, באים לידי ביטוי לאורך הנאום של נועם שליט בהשפלה חוזרת של המבט לדף, בידיים שכל הזמן אוחזות בנייר והרבה פעמים הוא נע באי-נוחות ומכחכח בגרון. בשפת הגוף שלו ניכר שהוא כבר ממש לא מאמין להבטחות ואפילו משועמם מהם, אך קשה לו לצאת במילים קשות נגד המנהיגים ומקבלי ההחלטות. הוא נע בין הפטריוטיות שלו לבין תחושותיו כאבא מתוך הבנה שלא יוכלו להמשיך לנהוג כפי שנהגו עד כה, כי אין להם על מי לסמוך מלבד על עצמם ואולי גם על התמיכה הציבורית.