ישבתי בבית המשפט בתל אביב לאורך כל הדיונים בפרשת מעצרו של אסי דיין. ישבתי שם גם כשהוגש נגדו כתב האישום, ואפילו שמעתי אותו מודה בעבירות במסגרת הסדר הטיעון.
נדהמתי מהעיתוי להעניק לו פרס
קראתי בעיון את האישומים, העדויות, חוות הדעת. עקבתי אחרי הסיקור החדשותי. שמעתי אותו חוזר ומספר בחדשות 2 איך תקף את בת זוגו, ומשחזר איך איים עליה בסכין, משתולל ומאיים במהלך התקף כשהוא הלום סמים קשים.
נדהמתי כשהוחלט דווקא השנה לתת ליוצר המחונן הזה, יש שיאמרו גאוני, את פרס אופיר על מפעל חיים. נדהמתי מהעיתוי, ערב מתן גזר הדין במשפטו, אחרי הרשעה בפלילים בעבירות אלימות כלפי אישה בהריון. הייתי בטוח שארגוני הנשים ירימו קול צעקה - לא על הפרס, אלא על העיתוי. עיתוי שעלול להתפרש כמסר לבית המשפט כדי שזה יקל על העבריין.
איפה ארגוני הנשים?
במסגרת עבודתי אני מגיע מדי יום לבית המשפט, שם נמצאות כמעט מדי יום נציגות של ארגוני הנשים. יש שם משמרת מחאה. הן שם כשמתלוננת נגד קצב מעידה. הן אומרות שהן שם כדי שהמתלוננות נגד קצב לא תהינה לבד. הן אומרות שיש משמעות לתמיכה הציבורית.
אבל המתלוננת נגד דיין הייתה לבד. אף ארגון נשים או ארגון לנפגעי עבירה לא הגיש בג"ץ נגד מתן פרס על מפעל חיים לעבריין בעיתוי הזה. אף חבר כנסת לא פצה פה. שאלתי את עצמי האם זה עניין של מחנות.
כשאסי שלנו - הבן של, האח של, משינקין - "מפוצץ" את חברתו ושולח אותה לבית חולים אפשר לסלוח, אפשר להבין. הוא הרי אמן מיוסר וחולה. אגב, הסיקור התקשורתי היה לא פחות בעייתי, שם הסבירו איך אסי מקבל את הפרס אחרי "השנה הקשה בחייו" - לשמוע ולא להאמין. השנה הקשה שלו כי הוא היה במעצר בית אצל כושי רימון. לא, במקרה, השנה הקשה שלה.
ביום שבו גזר עליו בית המשפט מאסר על תנאי, הסביר העבריין שאין לו כל כוונה לגעת בה בדור הקרוב, במי שעומדת ללדת את הנכד של משה דיין.
מאחורי הקלעים: הצצה ליום העבודה של גיא פלג
יונית לוי בטור מיוחד לחדשות 2 באינטרנט על זכייתו של אובמה בנובל