דבריו החיוביים של נשיא ארה"ב ברק אובמה כלפי ישראל בנאומו אתמול בפני מועצת הביטחון באו"ם, נאמרו כבר בעבר בשנת 2008 כשהיה מועמד לנשיאות וכן בשנת 2009. גם אז הנאום היה פרו ישראלי, גם אז הוא דיבר על יציבות היחסים בין המדינות, על הברית הבלתי ניתנת לערעור, ועל המחויבות האמריקנית לביטחונה של ישראל. אמנם אז בחרו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומתנגדיו הפוליטיים של אובמה להציג את הנאום כקטסטרופלי, עוין ופרו פלסטיני. זה לא היה כך לעולם.
אל אף שאובמה לא התייחס אתמול לנושאי גבולות 1967 והקפאת הבנייה בהתנחלויות, אין זה אומר כי הנשיא האמריקני הפסיק להאמין בכך. כשאובמה הציג מסווה במאי האחרון שמקובל על הממסד הביטחוני מדיני של ארה"ב ועל רוב העולם - ופתאום בספטמבר נראה כי הוא מתאהב בתפיסת ממשלת הימין הישראלית - העמדה שהוא הציג במאי היא העמדה הבסיסית. אובמה בחר שלא להיכנס לפרטים. יחד עם זאת הוא כן ציין בנאומו כי צריך לדבר על ירושלים ובעיית הפליטים הפלסטינים, דברים שלא אמר במאי. נושאים אלו אינם יכולים לעמוד בפתח של משא ומתן, כי אחרת אין שום סיכוי בעולם להגיע לשלב שני בשיחות שלא לדבר על סיומן.
נאום אובמה אתמול היה נאום משמים ומלא קלישאות. על אף שאני שמח שהקלישאות היו פרו ישראליות, לא היה בדבריו של הנשיא האמריקני שום מסר בסוגיית יחסי ישראל ארה"ב שלא נאמר כבר בעבר. אובמה בבסיסו תמיד היה פרו ישראלי. זהו לא נאום שמישהו יזכור אותו, לא לטוב ולא לרע. את הנאום צריך לשים בפרספקטיבה - זה בסך הכול נאום, ללא תארים מיוחדים.
פסטיבל פלסטיני באו"ם כהתרסה לחולשת ארה"ב
סיפורה המרכזי של עצרת האו"ם בעניין הפנייה הפלסטינית להכרה הוא החולשה שארה"ב מקרינה. לפלסטינים הישג אחד גדול והרבה כישלונות קטנים. ההישג הגדול שלהם הוא שהם הצליחו להפוך את עצרת האו"ם לפסטיבל פלסטין. כולם מתעסקים כבר ארבעה שבועות ובמיוחד בימים האחרונים והבאים לבוא בשאלה על זכותם של הפלסטינים למדינה.
הפלסטינים הבינו זאת ולכן יצאו במהלך שכל כולו התרסה - זו הטעות שלהם, משום לא היה צורך התרסה. אם ממשלת ישראל אכן רוצה כל כך משא ומתן כפי שהיא מצהירה, הפלסטינים יכלו לעשות דבר פשוט יותר ולהגיד בבקשה, לגשת לשיחות ולכאורה, לשיטתם, לחשוף את הבלוף הנוראי שישראל לא רוצה במשא מתן. במקום בחרו הפלסטינים בתרגיל יחסי ציבור שדי הצליח להם.
אף אחד לא הרוויח מהסיפור הזה. לאף אחד לא ברור למה הייתה צריכה להיות הדרמה הזו. העולם הישראלי והעולם הפלסטיני נותר כפי שהוא.
אלון פנקס הוא לשעבר הקונוסול הכללי של ישראל בניו יורק