שמי ג', ואני לוחם שגר עם הוריו בצפון ומוצב בבסיס בדרום הארץ. תמיד אמרו לי שהצבא דואג לחיילים ולכן אין צורך לדאוג, כי "צה"ל יעשה הכל למעני" - כפי שהבטיחה לי סבתא עוד כשהייתי ילד.
היום הרגשתי שהיוצרות התהפכו. לפני כמה שבועות התבשרתי על השינוי בהסדר שבין רכבת ישראל לבין צה"ל. עד היום, הייתי נוסע לבסיס ברכבת שעליה הייתי עולה בתחנה בצפון ויורד בבאר שבע. למזלי, הייתה זו התחנה הראשונה כך שתמיד היה לי מקום לשבת בשעתיים שחלפו עד ההגעה לבאר שבע, כשבדרך הייתי מאזין למוסיקה.
היום לקחו לי את זה. הבוקר נסעתי לבסיס באוטובוסים החדשים של הרכבת. אז אמנם עבר יחסים בסדר, אבל חששתי שלא אגיע בזמן לבסיס - וצדקתי. כך מצאתי את עצמי נוסע באוטובוס החדש, והגעתי לבסיס אחרי יותר משעתיים.
"קיבלתי פרצוף חמוץ מהמפקדים"
לא רק שהייתי צריך לבזבז זמן נוסף על נסיעה מיותרת, בסוף הנסיעה זכיתי לפרצוף חמוץ מהמפקדים בבסיס. על מה ולמה? מה חטאתי? למה גם את הדבר האחרון שהיה לי נוח, הרכבת - לקחתם לי? למה?
אני נותן את החיים שלי ונלחם ונותן את כל כולי לגדוד ואני לא מבקש על זה כלום, על המשכורת הצבאית המבישה בכלל לא אדבר. אם רכבת ישראל הייתה קונה עוד כמה רכבות לא היה בכלל לחץ, אבל צה"ל התקפל מול הרכבת, ועכשיו אנחנו החיילים צריכים לסבול בשביל שהאזרחים לא ירגישו בדוחק בקרונות - לא אומרים תמיד שעושים הכל בשביל החיילים? כנראה שלא.
ג' הוא לוחם צה"ל המתגורר בצפון ומשרת בדרום הארץ