יו"ר הכנסת רובי ריבלין יביא בשבוע הבא את היוזמה לקצר את פגרת הכנסת לנוכח המחאה החברתית. משמעות הדבר: המחאה הזו הבקיעה את חומות הכנסת. המחאה מגיעה לדיונים בכנסת וזה אומר שהמחאה כבר הצליחה.
ברגע שהפוליטיקה תוכנע או תתלבש על המחאה הזאת כי היא הבינה שאין ברירה – המחאה הזאת תוביל להקדמת הבחירות. אלא אם ראש הממשלה יבצע מהלך דרמטי.
ליברמן לא יהפוך לחברתי ואהוד ברק לא היה ולא יהיה חברתי, אבל ש"ס לא תוכל להמשיך לשבת בממשלה שבוערת על רקע חברתי. הפוליטיקאים לא יכולים לאטום את אוזניהם לצעקה הזו שעולה מכל רחבי הארץ.
המחאה חייבת להצליח
אסור שהמחאה הזאת תיכשל, כי בכישלון כזה תוכח אפסותו של הכוח האזרחי. המחאה הזאת חייבת להצליח ולהסתיים עם תוצאות מעשיות.
אבל במחאה שכזאת, יש שתי סכנות שאורבות לנו. הסכנה הראשונה: בדמוקרטיה ממשלה קמה ונופלת בבחירות, לא ברחוב. לימד אותנו מורנו ורבנו מנחם בגין עליו השלום - זה קורה בפתק הבוחר ורק שם. מצד שני, הניסיון של ראש הממשלה להסית את האש מהממשלה לבעלי ההון - הוא ניסיון מסוכן מאין כמוהו.
לא בעלי ההון אשמים במצוקת הדיור, במיסוי הגבוה, בעובדה שביטוח לאומי זה "מס הכנסה ב'" ולא בקריסת מערך הרווחה. הממשלה אשמה בכך ולא בעלי ההון.
זו הסכנה השנייה: ההיסטוריה מלמדת אותנו שכך נגמרות דמוקרטיות - האש המוסתת אל בעלי ההון, ראו מה קרה בוונצואלה, בתאילנד, ביוון, בקובה ובארגנטינה - גם זה דבר מסוכן מאוד. המילה אנארכיזם מסתתרת כאן.