1,250 קטיושות נפלו רק בשטח המוניציפלי של קריית שמונה במהלך ימי הלחימה. והמראה הזה שניבט מאולפני "טופ-ליין" בקריית שמונה, משם העברנו יומם ולילה את השידורים על המלחמה, ילווה אותי עוד שנים רבות. עיר אפופת עשן, רחובות ריקים מאדם ואלפי תושבים מבוהלים נמצאים בתוך ובכניסה למקלטים, חסרי אונים.
קריית שמונה ממוקמת במקום היפה ביותר בארץ, ולכן לראות את העיר הזו, שמבחינתי היא שמורת הטבע היפה ביותר בישראל, אפופת עשן, כאשר דלקה אחת מצליחים לכבות והשנייה פורצת מיד כתוצאה מנפילת טילים אחרים, לראות כיצד עוד ועוד בתי מגורים ועסקים נפגעים כתוצאה מהירי ובעיקר כאמור לראות את האוכלוסייה המפוחדת - כל אלה מראות שהיה קשה לי להתבונן בהם קצת יותר מ-30 שנה אחרי שזכיתי לעבור ולהתגורר בעיר המיוחדת הזו.
מרבית התושבים שהין להם את האמצעים הכלכליים עזבו עד יעבור זעם, אך היו רבים שהמשיכו לשהות בבתיהם והסבירו: בית לא נוטשים גם בעת מלחמה.
התחננו למקום מבטחים
היו גם תושבים רבים אחרים שאחרי שבוע או שבועיים במקלטים התחננו לצאת למקום מבטחים לפחות לכמה ימים, אך לא היה מי שיסייע להם. מדינת ישראל לא הייתה ערוכה למלחמה הזו ורק הודות לאנשים טובים נמצאו לבסוף בתי מלון ומקומות קליטה שבהם יכלו תושבי קריית שמונה לנשום אוויר צח.
הדקות המפחידות ביותר ואולי המפחידות ביותר בחיי היו אותן דקות של נסיעה בכבישים הריקים של קריית שמונה, כאשר אתה מתקשה לזהות האם קולות הנפץ הם כתוצאה מירי כוחותינו או כתוצאה מנפילת עוד ועוד קטיושות.
עד שסוף סוף הגעתי למקום מבטחים, הנסיעה בתום יום השידורים אל ביתי הממוקם על צלע הרי נפתלי כאשר סביבי הכל שומם, מפויח ושרוף - כל אלה מראות שקשה לשכוח. שלוש שנים אחרי המלחמה ההיא, דבר אחד ברור לי: המלחמה הזו נוהלה בשלומיאליות רבה. אבל התוצאה שלה היא שקט ושלווה וביטחון לתושבי קריית שמונה ויישובי גבול הצפון.