אנחנו הכרנו את סבתא בשני אופנים: גם בתור אייקון וגם בתור סבתא. והיא הייתה אותו אדם. אדם שאוהב אותנו, מסור, משקיע בנו, גאה בנו מאוד. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה באה אליה, והיא הייתה עושה בלאגן במטבח, מכינה לי מיץ תפוזים ומרק עוף כשאני חולה. וגם אני זוכרת את עצמי יושבת על המיטה כשהיא מתכוננת לקראת הופעה. זה היה נראה לי משהו מאוד מרשים ודרמטי, האיפור וכל התכשיטים, בגדים של נסיכות. לכל הילדות הקטנות יש את הפנטזיה להתלבש כמו אמא או סבתא, אבל לה היה באמת ביגוד נדיר.
הייתי מאוד גאה בה כל השנים, הרגשתי שזה הדדי. לא כי היא "יפה ירקוני" וכולם מוחאים לה כפיים, אלא משום שהיא סבתא שלי. תפיסת העולם שלה, ומה שהרגשתי ממנה תמיד זה שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב, היה לה חשוב שכולם יסתדרו אחד עם השני ושאנחנו, המשפחה, נהיה ביחד.
במלחמת המפרץ כולנו העברנו את המלחמה בבית של סבתא. אמנם זה לא היה השיקול הביטחוני הכי חכם, משום שהיא גרה במרכז תל אביב, אבל הרגשנו אצלה בטוחים. באיזשהו מקום אני חושבת שהיה לה עצוב שנגמרה המלחמה, כי כל הנכדים עזבו את הבית. זו תקופה שזכורה לנו כמאוד נעימה.
נזכור אותה כאדם שמח ואופטימי
בכל מקום שהגעתי שאלו אותי איך זה להיות הנכדה שלה. הייתי יורדת איתה לסופר וכולם היו מזהים אותה. כשהיא הייתה חוזרת מהופעות בחו"ל, היה מאוד קל לדעת בשדה אם היא כבר יצאה או לא, משום שהיינו יכולים לשאול כל אחד אם הוא ראה אותה. היא אהבה את הפרסום, אבל היו רגעים שכבר פחות הייתה לה סבלנות לזה והייתה מתארת שאנשים בוחנים אותה יותר מדי, מסתכלים על כל קמט, אפילו אם הייתה הולכת למכולת.
בשלבים האחרונים היא לא כל כך הייתה מודעת מה קורה איתה. היה קשה לראות אותה, הפער בין הזיכרון של מה שהייתה ובין מה שקורה בפועל היה קשה. היו רגעים של חדות, בהם היא הבינה מה קורה, והיא הייתה נורא עצובה מזה. היא הייתה אישה נורא עצמאית. 30 שנה מאז שהתאלמנה היא חיה לבד. היה לה מאוד קשה פתאום לאבד יכולות, להיות תלויה במישהו אחר, לוותר על הנסיעות לחו"ל לבד, דבר שהייתה עושה הרבה.
בסוף היא כבר לא זכרה מי היא. היא לא זכרה שהיא אייקון תקשורתי והיא גם לא זכרה מי היא במובן של המשפחה. היא לא זיהתה אותנו, לא זיהתה מי הילדים מי הנכדים. היה שלב שהיא זיהתה אותי כאמא שלה, שהיה לי מאוד קשה. אבל אנחנו יותר עסוקים בלזכור את מי שהייתה לפני, בנאדם אופטימי ושמח. ככה נזכור אותה.