בימי לחימה, אמצעי התקשורת הם חלק בלתי נפרד משגרת היום של התושבים שנצמדים אל מקלטי הטלוויזיה, נאחזים בכל פיסת מידע. במלחמת לבנון השנייה הוטחה ביקורת רבה על אמצעי התקשורת ואופן הסיקור של המלחמה. מה השתנה בלחימה הנוכחית בעזה?
מאז החל מבצע עופרת יצוקה, מנהיג דובר צה"ל אבי בניהו, מדיניות נוקשה כנגד סיקור מפורט של המבצע: המידע עובר במשורה ולצלמים כמעט ואסור להיכנס לשטח הלחימה. כאשר מוסיפים למדיניות השתיקה את הרמטכ"ל שממעט בדברים, יוצרים תערובת שבהחלט יכולה להרגיז חלק מאלה שתומכים בחופש העיתונות.
שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, משמשת כיום כנשיאת מועצת העיתונות. דורנר ידועה כליברלית המקבלת החלטות מתירניות, שחלקן עוסקות בנושאי חשיפת הצבא לתקשורת וסיקור בזמן לחימה.
"באופן עקרוני, דעתי היא שאם אנחנו לא מדווחים בעצמנו, הדיווח בא מגורמים מנוכרים, במקרה הטוב, כמו תקשורת זרה, ומאויבינו במקרה הרע", אומרת דורנר. "במבצע חומת מגן לא נתנו לעיתונאים שלנו להיכנס ונאלצנו להילחם בידיעות כוזבות שפורסמו על טבח. לתקשורת יש תפקיד חשוב בביקורת על הלחימה, על מנת שהציבור יבין את מה שקורה ויוכל למחות אם הממשלה חורגת או מגזימה".
לא תמיד העיתונאים אשמים
אין לדעת עד כמה החשיפה התקשורתית היוותה חלק מתוצאות המלחמה, וייתכן שכל הקשור למלחמת לבנון השנייה נחקק בתודעה הציבורית כפלופ. לא בלתי סביר שאם התקשורת הייתה ממודרת באותה מלחמה, גם אי-שיתופה היה זוכה לחיצי ביקורת רבים.
לדעתה של דורנר, הלחימה חייבת להיות מתוקשרת, אך במידה. "אתה לא מפרסם דברים שגורמים לך סיכון ביטחוני", היא אומרת. "בגבולות האלה אתה שוקל שיקולים מאוזנים. הכלל אומר שהסגירה משאירה את הזירה פתוחה לדיווחי אויב, לכן חייבים לדווח בפירוט, אלא אם האיום פוגע בביטחון העורף".
לגבי מלחמת לבנון השנייה, סירבה דורנר לנקוט עמדה חד משמעית לגבי התנהלות התקשורת. לדעתה, הדיווח הפרטני היה אך ורק בגלל שהצנזורה אישרה ולכן לא ניתן להאשים את העיתונאים, אך למרות זאת, יכול להיות שהיה מקום לא להכליל בדיווחים את מקום נפילת הטילים.