הרבה תקדימים כבר נרשמו על שמו של השופט דוד רוזן במשפט הולילנד. היעילות שבה ניהל את המשפט, המהירות שבה הגיע לפסק הדין. כמו כלום המשפט המורכב הזה, עם יותר מ-17 נאשמים והרים של עמודי פרוטוקול, יכול היה להימשך לנצח, כמו תמיד - אבל השופט רוזן הצליח לחסל את התיק (וגם חלק ניכר מהנאשמים) בתוך קצת יותר משנתיים. זמן שיא. ועוד לא דיברנו על הסגנון באולם והשליטה המוחלטת בפרטים. והנה דווקא ברגע השיא, בהכרעת הדין ובהקראת גזר הדין, השופט פורץ הדרך הזה נכנע לשמרנות של מערכת המשפט שמתעקשת לחיות במאה הקודמת ולא אפשר למצלמות להיכנס לתוך אולם בית המשפט כדי להעביר את דבריו.
הצטרפו לעמוד של פגוש את העיתונות בפייסבוק
ניכר שדוד רוזן השקיע רבות בבחירת המילים. ועוד איזה מילים. בוגד, מעילה, רקב, טומאה, חמדנות וזו רק רשימה חלקית מהביטויים שבהם בחר השופט לתאר את חומרת העבירה שבה הרשיע את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט - עבירה בגינה שלח אותו, באופן חסר תקדים כבר אמרנו, לשש שנות מאסר.
כל הזמן הזה, במקום לשמוע אותו מקריא בקולו, נאלצנו להסתפק בכתבינו מקריאים את שברי המשפטים שכתבינו האחרים והמיומנים הצליחו להקליד בתוך האולם - זאת לפחות כל עוד ה"גוגל דוקס" והווייבר לא קרסו ביחד עם הרשת באולם.
גישה מיושנת ומצטדקת
על כך יש לומר: הגיע הזמן להתעורר ולהתקדם. הוויכוח על הכנסת מצלמות לאולמות בית המשפט כבר מתנהל יותר מדי זמן ופשוט לא מתאים לרוח הזמן. בעידן שבו המצלמה היא חלק בלתי נפרד מחיינו וממילא הכל מוקלט ומתועד, המחשבה שהנוכחות שלה באולם תשפיע על השופטים יותר ממה שהתקשורת משפיעה עליהם היום היא מיושנת, שלא לומר מצטדקת.
לראיה גזר הדין הנוקב, יש שיטענו אף משתלח, של רוזן - גזר דין שממילא הובא פחות או יותר בשידור חי, רק עם מתווכים בדרך - באופן שלא מכבד את הכתוב, כי פה נשמטה מילה ושם עברו חזרה לאולפן לדברי פרשנות. האם באמת לא היה עדיף שלכל הפחות נשמע את השופט בקולו מקריא את הדברים? האם זה לא יותר מכובד ולא יותר מכבד את המעמד ואת בית המשפט, וגם את הציבור אליו בסופו של דבר מיועד המסר של השופט?
עם כל כך הרבה משפטים דרמטיים של אישי ציבור קצת קשה לזכור, אבל דווקא פנייה של חדשות 2 בזמנו אפשרה לציבור לשמוע את השופט צמח בקולו כשהרשיע את אריה דרעי בקבלת שוחד. זה היה בשנות התשעים של המאה הקודמת ומאז הנהלת בית המשפט נבהלה ונסוגה.
חווים את רגעי השיא ב"כאילו"
למעט תקדים אחד שבו מדינת ישראל רצתה להוכיח לאמריקנים שאנחנו גם יודעים לעשות צדק, ודווקא במשפט ההסגרה של נער רוצח בשם שמואל שיינביין (כן, זה שסיים את חייו לא מזמן כאסיר שהבריח נשק לכלא ופתח שם באש) - אנחנו נידונים לקבל את רגעי השיא של המשפטים בדרך של "כאילו" - כאילו אין מצלמה ואין שידור חי וכאילו השופט מקריא רק למי שנמצא באולם, אבל בעצם כולם יודעים שיש שידור חי והכל מועבר בזמן אמת דרך המקלידים באולפן.
זה באמת מיותר, בוודאי בכל מה שנוגע לנקודות הסיום של המשפט - אחרי שהדיונים התנהלו, ההחלטות התקבלו ואי אפשר לטעון שנוכחות המצלמות השפיע על ההליך. מי שטוען שהשידור החי יגרום לשופטים להתאמץ עוד קצת ולחדד את המסר כיאה לדרישות המדיום - אז הנה השופט דוד רוזן שעשה זאת גם ככה, וייתכן שזה יהיה התקדים המשמעותי שיירשם על שמו.
בפעם הבאה שבה כל המדינה תעצור את נשמתה כדי לדעת "כמה", היא תצטרך על הדרך להשכיל מהנימוקים מפי השופטים עצמם ובקולם. שום נזק לא ייגרם חוץ מהעובדה שהנהלת בתי המשפט תצטרך להפנים שהגענו סוף סוף למאה ה-21 ואין טעם לשחק ב"כאילו". גוף ראשון מנצח.