ביום ראשון יאפשרו אזרחי טורקיה לרג'פ טאיפ ארדואן להנהיג אותם לתקופת כהונה נוספת - שלישית במספר. טורקיה מודל 2012 שונה מאוד מזו שהעניקה לארדואן את ההזדמנות הראשונה ב-2002, ורג'פ טאיפ ארדואן רוצה לשנות אותה עוד יותר.
טורקיה היום היא כבר לא המדינה המכונסת אי-שם בתפר שבין מזרח למערב. היא כבר לא החברה הנאמנה בנאט"ו, בת-ברית בלתי מעורעת של ארצות הברית. כבר לא מדינה שכלכלתה מתקשה לפרנס את אזרחיה, שנדרשים בהמוניהם לחפש מקורות פרנסה בניכר, כבר לא המדינה שכופה את החילוניות החוקתית שלה באכזריות פונדמנטליסטית, כבר לא מדינה שמנוהלת על ידי קציני הצבא, הגנרלים ששלטו למעשה בהתנהלות המדינה וביחסי החוץ שלה, שהפילו ממשלות בהפיכות צבאיות - וללא אישורם לא ניתן היה להוביל מהלכים פוליטיים.
טורקיה היום היא כל מה שההפך מהסעיפים הללו. היא מדינה גאה שרואה עצמה בעלת השפעה אזורית הרבה מעבר לגבולותיה המיידיים - במונחים אימפריאליים ממש. היא מתפקדת כאופוזיציה פנימית בנאט"ו ולא מהססת לנהוג שוב ושוב בניגוד למה שמצפה ממנה הממשל בארצות הברית (כך בתקופתו של בוש וכך בתקופתו של אובמה), כלכלתה התייצבה פלאים ומרבית המדדים מצביעים על שגשוג חסר תקדים, פולחן האיסלאם הפך נסבל ואפילו מוחצן במוסדות ציבוריים, והגנרלים חזרו אחר כבוד אל המקום הראוי להם - בקסרקטינים - והכוונה לאלה משלל הקצינים בשרות פעיל ובדימוס שעדיין לא נעצרו, הועמדו לדין, או זומנו לחקירה מאיימת.
אבל ארדואן רוצה יותר.
רחובות איסטנבול ספוגים באווירת הבחירות. אלא שבניגוד למערכות בחירות בדמוקרטיות מבוססות, מי שאינו בקיא יכול לחשוב שרק מתמודד אחד מבקש את קולות הבוחרים. דיוקנו של ארדואן ניבט עכשיו מכל פינה, כשהוא מבטיח להשלים את המשימה ולהוביל את הרפובליקה לא רק לעוד קדנציה אלא עד יובל המאה לכינונה, שזה עוד קצת יותר משלוש תקופות כהונה…
קצב השינוי שמוביל ארדואן מסחרר כמעט, אבל הוא רוצה עוד. הוא רוצה להיות נשיא. לא נשיא בסגנון טורקי אלא נשיא בסגנון אמריקאי, בסגנון צרפתי. אולי אפילו יותר. נשיא בעל סמכויות ביצועיות.
הוא רוצה גם להסיר את כל המגבלות המוטלות עדיין בטורקיה על פולחן דתי, איסלאמי כמובן. לשם כך הוא צריך לשנות את החוקה. כדי לעשות מהלך מורכב שכזה הוא זקוק לרוב של שני שלישים מהמושבים בפרלמנט, המונה 550 נציגים (כלומר 367 נציגים). פחות מזה לא יחשב בעיניו ניצחון. כך הוא יוכל לשנות את החוקה כחפצו ולעצב אותה בצלמו ובדמותו.
אלא שלמרות שטורקיה היום עצמאית יותר, מעורבת יותר, יציבה יותר גם כלכלית וגם פוליטית, היא רחוקה מלהיות דמוקרטית יותר. הרדיפות נמשכות, הדיכוי קיים, הכלים המגונים נותרו בעינם, התפקידים התחלפו. חוקת טורקיה צריכה אכן להיכתב מחדש - אבל לא על ידי רג'פ טאיפ ארדואן לבדו!