עכשיו גם ההמנון הופל קורבן. משיר של הזדהות עם הרעיון של מדינה, דרך להרגיש שייך, להיות חלק ממסגרת, ההמנון הופך לכלי של התרסה במאבק הפוליטי.
מי ששר את ההמנון מוגדר מיד כציוני גאה, כשמי שמוותר על התענוג נכנס להגדרה של פוסט-ציוני. בישראל של 2011 הוויכוח הזה לא יכול להסתיים אלא בהצעת חוק, בדרך כלל מבית מדרשה של ישראל ביתנו.
עם זאת, כבר לא מדובר רק בהם. יושב ראש הקואלציה זאב אלקין צפוי להישג גדול היום עם אישור חוק החרם בזמן שהממשלה כבר אישרה את הצעד הבא: הצעת חוק של יעקב כ"ץ (כצל'ה) שאוסרת להשמיץ את ישראל או את צה"ל.
על פי ההצעה, אזרח שיפיץ לשון הרע כלפי המוסדות האלה, לרבות המשטרה, או על ציבור שלם, יהיה חשוף לתביעה אזרחית מטעם המדינה ואפילו לדין פלילי. לא פחות. עכשיו צריך לשיר את ההמנון בפקודה, לשבח את המדינה על פי חוק ולהחרים רק את הקוטג'.
תיאטרון האבסורד
צריך לקחת רגע כדי להבין את מחזה האבסורד שמחכה לנו מעבר לפינה. אותה מערכת אכיפת החוק העייפה לעמוסה תתפנה עכשיו להפוך למשטרת מחשבות. דווקא בעידן שבו לאזרח יש אין סוף אפיקים להביע את דעתו הוא צריך להיזהר כפליים. מי יודע? אולי ציוץ בטוויטר או סטטוס בפייסבוק נגד ציבור שלם עוד יביאו אותו לבית המשפט.
זה כנראה לא יקרה, אבל אין ספק שמישהו צריך לקום ולומר שהשתגענו. המרוץ אחר הכבוד האבוד של המדינה מביא אותנו למחוזות הזויים, שלא לומר מסוכנים. כשקמה המדינה אף אחד לא היה צריך חוק כדי לחייב את הציבור לשיר את התקווה. האזרחים שרו ברצון כי הרגישו שייכים באמת.
היו ימים שבהם לא היה צריך לטשטש את הזהות של מפקדי צהל. הרי לא היה נער פוסטר של הישראליות המתפרצת והנערצת כמו האלוף במילואים יוסי בן חנן, שכבש את שער המגזין טיים במלחמת ששת הימים.
פעם גם היה מותר להציע אופציות אחרות ליחסי הכוחות במשוואה שבין יהודית ודמוקרטית. אפשר היה לנהל דיון אמיתי בשאלה מהי ציונות אמיתית ולאן פניה. עם זאת, משהו קרה בדרך ולמשהו הזה קוראים מחלוקת עמוקה על גבולות המדינה ואופייה.
מדובר במחלוקת קשה, מכאיבה, קורעת ומייסרת, אבל כזו שחייבת להתברר באופן חופשי בין מי שחי כאן בארץ הזו, בלי שאף אחד ייקח בעלות על כללי המשחק. קודם כל, כי זה לא צודק, אבל זה גם לא חכם. כל החוקים שבעולם לא יכולים לטשטש את עוצמת הויכוח. כל הקנסות שבעולם על הטלת חרם לא ישנו את דעתו של העולם עלינו. אולי אפילו להפך.
מי שסרב להקשיב לקולות שדיברו על כך שההמנון של ישראל מקפח 20% מאזרחיה שלא יתפלא עכשיו שהוא מחוץ לקונצנזוס. לכן, מה הטעם בשירה תחת פקודה? האם זה מה שיהפוך את הערבים לאזרחים נאמנים? אולי גם כאן התוצאה תהיה הפוכה? האם יש בנמצא אוהד מכבי שיחויב לשיר את ההמנון של הפועל ולא יתפרץ למגרש?
זהו אותו הסיפור בעניין המחאה או הביקורת על צה"ל ומוסדות המדינה. אפשר אולי למנוע מאדם להביע את המחאה בפרהסיה, אבל שום חוק בעולם לא יגרום לו להעריך או להזדהות עם צבא העם.
האדמה רועדת ודרוש תיקון
אם יש צורך להזכיר, המדינה נועדה לשרת את העם ולא להפך. אם הגענו למצב שבו אנחנו נזקקים לחוקים כדי להביע את הערכתנו למקום הזה, אל נתפלא אם יותר ויותר אזרחים יתחילו לשאול שאלות אם זה המקום שבו הם רוצים ובוחרים לחיות.
וכן, זה חשוב שאזרח יבחר מדי יום לחיות במדינה שלו. אזרח שבוחר במדינה שלו, שר בגאון את ההמנון ותולה בשמחה את הדגל, ולא צריך שמישהו יכפה עליו להראות עד כמה הוא נאמן.
צונאמי החקיקה שפוקד עכשיו את חופי ארצנו רק מוכיח שהאדמה מתחתנו רועדת. נקים עוד חומה, נבנה עוד גדר, נסגור את שדה התעופה, נצנזר את הדיון הציבורי ונכפה על האזרחים לשיר את התקווה. שום דבר מזה לא יעצור את הנחשול שמאיים להטביע את מי שנולדה בתור מדינת המופת של העולם.