כבן למשפחת פליטים מיפו ורמלה ב-1948, הקמת שתי מדינות בארץ הזו היא פשרה היסטורית כואבת גם לי - אך היא הפיתרון האופטימלי של רוב הציבור הישראלי והפלסטיני כאחד, בתמיכת הקהילה הבינלאומית.
ב-1948, הישראלים יצאו לרקוד ברחובות בעקבות ההכרזה על קבלת ישראל כחברה באו"ם. ממש באותם רגעים, התייפחו מאות אלפי פלסטינים, בכו על האובדן ושמרו על החלום. למה מותר רק לכם הישראלים לשמוח? ולפלסטינים הכמהים למדינה - אתם מייעדים רק בכי, יגון וסבל במחסומי הכיבוש?
כשפלסטינים השתמשו באלימות, אמרתם שזה "טרור". אבל כשהם פונים לאו"ם ובוחרים בדרכי שלום, אתם אומרים "הכרזת מלחמה".
מר נתניהו, בניגוד לטענתך, הפלסטינים לא פונים לאו"ם כדי לעשות דה-לגיטימציה לישראל, אלא לעשות לגימיציה לפלסטינים עצמם בדרך לחירות ולעצמאות. הפלסטינים לא פועלים כדי לבודד את ישראל, כי את העבודה הזו אתה וליברמן עושים על הצד הטוב ביותר. כל הזמן אמרתם "או"ם-שמום". אז מה קרה? מה התחדש? מה ההתרגשות?
רבותיי הישראלים, גם לילדים הפלסטינים מגיע להתענג על הקולות "ארגנטינה יס, מיקרונזיה נו".
להתראות בניו יורק.