לפני שנתיים, ב-20 בדצמבר 2010, התקשרה אליי העובדת הסוציאלית של בית החולים איכילוב. השיחה הזו שינתה את חיי ואת חיי משפחתי. היא בישרה לי כי אבי אהובי, הגבר לו הייתי נשואה במשך 32 שנה, מגדול שחקני הכדורגל של ישראל, נפגע בראשו בזמן שרכב על האופנוע המשפחתי ונפצע אנושות. זה הכה בי כרעם ביום בהיר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כשהגענו לבית החולים, אבי כבר הוכנס לחדר הניתוח, ואנחנו חיכינו שעות לשמוע מהמנתח בשורות טובות. מאות חברים ליוו אותנו בשעות הקשות , קיוו לטוב והחזיקו אצבעות.
אחרי חמש שעות יצא המנתח והודיע לנו: המצב של אבי קשה קריטי והוא נלחם על חייו. האמנתי בכל לבי כי אבי הווינר יצא מזה ויילחם על חייו כפי שעשה כל החיים, אך לצערי הרב הוא לא התגבר על הפציעה הנוראית ונפטר לאחר כשבוע בו היה מורדם ומונשם .
כששכב אבי בבית החולים, אמרתי לצוות הרפואי כי זה לא הכדורגלן ששוכב בבית החולים - אלא הבן אדם. ואבי היה בן אדם מדהים, האישיות שלו וטוב לבו כבשו את כולם.
בין האלפים שהגיעו לנחם אותנו, היו גם נציגים של עמותת "אור ירוק". אז גמלה בי ההחלטה, והבנתי שאני חייבת להתנדב ולנסות לעזור, להשפיע ולתרום למניעת תאונות הדרכים.
כיום אני מתנדבת בעמותה, מרצה בבסיסי צה"ל ובבתי ספר תיכוניים, ומספרת על האיש והאגדה, על פועלו, על ההישגים שלו, הקריירה שלו והבן אדם המושלם שהיה.
הגעגוע והחוסר מורגשים תמיד
אני מנסה להשפיע ולהעביר מסר שתאונות הדרכים הן המלחמה היומיומית שלנו, ותאונה, כל כך מיותרת כמו של אבי, יכולה לקרות לכל אחד ואחד מאיתנו. כולי תקווה שבעזרת הסיפור האישי שלי, הטרגדיה שלי ושל ילדיי, אני באמת מצליחה ועוזרת במניעת תאונות דרכים.
להיות חלק ממשפחת השכול של קורבנות תאונות דרכים זה משהו שאני לא מאחלת לאף אחד. החיים כבר לא אותם חיים, השמחות כבר לא אותן שמחות. הכאב קיים , הגעגוע והחוסר מורגשים תמיד. יחד עם זאת ממשיכים הלאה ומייחלים לשלווה.
כולנו צריכים לזכור שכאשר יוצאים מהבית, לא משנה באיזה כלי רכב, חייבים להיות ערניים ומרוכזים. לזכור שהמטרה היא לחזור הביתה שלמים.