חוק החרם עורר ויכוח ציבורי סוער ונדמה שנאמר עליו כבר הכל מצד שמאל ומצד ימין. בכל זאת, יש היבט אחד שלא התעכבו עליו די לדעתי, והוא האחריות של אהוד ברק וסיעתו. אפשר לומר שמקור הכוח של הקבוצה הניצית בליכוד הוא לא המתנחלים, לא חברי המרכז ואפילו לא ז'בוטיסקי. מקור הכוח שלהם הוא אהוד ברק.
על פי שיטת הממשל שלנו, הקואליציות מורכבות ממספר רב של מפלגות שמייצרות מנעד קואליציוני רחב בין שמאל לימין. יש לשיטה הזאת הרבה חסרונות אבל לפחות יתרון אחד: שני הקצוות בכל קואליציה מרוסנים, כי אף צד לא יכול למשוך יותר מדי לכוון שלו מחשש לאבד את הקצה השני.
בקואליציה של היום, המצב אחר. האגף הניצי של קואליציית נתניהו, שכולל את קבוצת הימניים יותר בליכוד ואת ישראל ביתנו כמובן, יכול לשבור ימינה בלי חשש כי בצד השני נמצאים ברק וסיעת העצמאות שהם בקואליציה הזאת בבחינת מסמר בלי ראש. אין סיכוי שמשהו - כל דבר - יערער את יציבות הקואליציה הזאת.
יודע להילחם כשהוא רוצה
היו מפלגות שהפילו ממשלה על נסיעות בשבת והיו איומים במשבר קואליציוני ששינו מהלכים. אבל אהוד ברק, המקסימום שהוא יכול היה לעשות זה להיעדר מההצבעה. אפילו את דעתו נגד החוק הוא לא הביע בפומבי.
בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן קיבלו את המנדטים מאזרחים שחוקים כמו "חוק החרם" משקפים את תפיסת עולמם,. ברק וחברי העצמאות קיבלו את מושבם בכנסת מאזרחים שמתנגדים נחרצות לרוח הזאת, ולכן ברק בוגד במצביעיו כשאינו נלחם בחוקים האלה ובוועדות חקירה למיניהן. ברק יודע להילחם כשהוא רוצה, ראה מלחמתו באשכנזי.
ברק, אפוא, הוא החיש-גד של נתניהו ושל הימין. עכשיו צריך לראות אם הוא יזכה במספר הנוסף ברשימת הליכוד לכנסת.