ריח הפסח כבר באוויר, וכבכל שנה ניתן כבר עתה לחוש את העניין ברשתות הסופרמרקטים הגדולות, במבצעים על מוצרי הניקיון, ובבני הנוער המזנקים על הקונים ומציעים להם לתרום עבור אלה שאין באפשרותם לערוך את שולחן הסדר.
אך כשאני קוראת את פרשת השבוע, עולים באפי ניחוחות אחרים. חמש שנים ישבתי בפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים, וצפיתי על בירתנו, העתיקה והמתחדשת. כיפת הסלע בהקה בשמש הירושלמית ומשכה את העין, ולעיתים תהיתי איך הייתה נראית רחבת הכותל אם בית המקדש היה עדיין עומד על תילו. ודאי היה זה אתר תיירות המושך קהל רב מכל רחבי העולם, מפואר ונישא, אשר מארובותיו עולה עשן סמיך הממלא את העיר בריח בית-המטבחיים.
פרשת ויקרא אותה קוראים השבוע עוסקת בפירוט הקורבנות שיש להקריב בבית המקדש. קריאה רציפה בכל חמשת פרקי הפרשה אינה מומלצת לצמחונים, אוהבי חיות ו/או בעלי לב חלש. כן, המחשבה על המשחטה העצומה שפעלה במקום מרכזי ומקודש כל כך לעם יכולה להיות די מחרידה.
לעולם לא אבין את המתפללים להקמתו המחודשת של אותו בית מקדש, אל הצורך הגשמי בעבודת אלוהים שמשמעותו גם חזרה אל סירחון שריפת החיות ואל הוראות השחיטה הקפדניות המפורטות בפרשה.
נדמה כי הרומאים עשו עמנו סוג של חסד בהחריבם את בית המקדש השני. היה בחורבן משהו משחרר, שיצר מציאות חדשה עמה היה צריך להתמודד העם היהודי. רבן יוחנן בן זכאי, אחד מגדולי חז"לינו, לקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים ויצר הלכות ונורמות רוחניות המאפשרות לשמור על מסגרת דתית-לאומית-תרבותית משותפת ללא המקום הפיזי.
זוהי אחת הדוגמאות מעוררות ההשראה ליכולת האנושית להתאים עצמה למציאות, ולדינמיות הטמונה בתרבות היהודית. אבל האם אנחנו באמת רוצים להשליך אל גלי האשפה של ההיסטוריה את עולם עבודת הקורבנות בבית המקדש?
מהי הקרבה אמיתית?
בעלי החיים היו אחד מאמצעי הפרנסה העיקריים של בני התקופה. החיות שהובאו לבית המקדש היו מן המשובחות ביותר, כך שהמושג קורבן נשא עימו משמעות דומה לזו שאנו מכירים היום.
הייתה זו הקרבה אמיתית: לוותר על המעולה שבבהמותיך כדי להיות שייך לחברה. הקרבת הבהמות היה בה ויתור כלכלי אמיתי. האם היום אנחנו מוכנים להקרבת קורבנות באותם סדרי גודל? האם המושג הקרבה למען משהו קיים במילון היומיומי שלנו? אנחנו בקושי מסוגלים לוותר על קוטג' ופסק-זמן לשבועיים.
איני רוצה לחיות בתחושה שאני חיה את חיי תוך הקרבה למשהו חיצוני, ובטח לא רוצה להיות קורבן מכל סוג. אך נדמה לי שאנו מתנהגים לא פעם בניגוד הגמור לתפיסה המקראית: אנחנו עסוקים יותר במה שמגיע לנו, ופחות בדאגה לזולתנו.
אנחנו במסע צרכני אינסופי, ומנקים את מצפונינו על ידי תרומה לעמותות המזון לקראת פסח או בהתנדבות חד פעמית ביום מעשים טובים. הביטוי העכשווי של קורבנות המקדש היא לדעתי אימוץ אורח חיים הכולל מעשים של שליחות, משימה ועשייה למען הסובבים אותנו, לא רק ביום בודד של מעשים טובים, אלא כל בוקר, צהריים וערב.
אילה ויצנר היא מנהלת מחלקת הלימודים בארגון בינה, העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי