אין שום סיכוי שבאמת תשימו לזה לב. זה מתחבר לאותן ידיעות ודיווחים שבהם הולכים לרגע למקרר, או מעבירים את הדף של העיתון לעוד תצלום של השלג באירופה, או משנים תחנה ברדיו כדי לשמוע קצת מוסיקה.
את מי באמת מעניינים עובדי משרד החוץ? עוד פעם ועד שרוצה תוספת שכר? וואללה - משעמם. ועוד מי? אלה שנוסעים על חשבוני לחו"ל, ונוסעים בלימוזינות, ועובדים בחליפות בין קוקטייל לאירוע אחר של החברה הגבוהה.
אין שום סיכוי שבאמת תקשיבו להם - עד הרגע שבו זה יכאב לכם. למשל, כשתיתקעו בחו"ל בגלל איזה עניין רפואי בוער, תגלו שאין לכם דרכון בר-תוקף ואז יודיעו לכם: יש עיצומים בקונסוליה.
או אם אתם חקלאים בערבה, שמתפרנסים מפלפלים ותתעצבנו שעוד משלוח של עובדים תאילנדים לא הגיע - כי לא טיפלו בזה בבנקוק. או אם את אמא מודאגת שהבן שלה לא התקשר מהמאצ'ו פיצ'ו ותגלי פתאום שאין חדר מצב שאפשר לצעוק על עובדיו שאת רוצה לשמוע מה עושים כדי לאתר את ה"תכשיט" שלך ומיד.
הציבור לא מתעניין במרקל
הסיכוי שזה יקרה קטן. הוא יותר קטן מכך שתתקלו בבעיה שתחייב אתכם בשירותי הפרקליטים. הוא קטן יותר מכך שתמצאו את עצמכם אות אחד מבני משפחתכם נזקק לשירותי אחיות במסדרון בית החולים. הוא קטן יותר מהזבל שייערם ברחוב שלכם אם הרשויות ישבתו. הוא קטן הרבה יותר מהסיכוי שתשתגעו אם הילדים שוב ירבצו בבית אם המורים ישבתו.
זאת אחת הבעיות של הדיפלומטים הישראלים. היכולת שלהם להכאיב לאזרחים במהירות וביעילות קטנה משל מגזרים אחרים. לכן העיצומים שלהם נמשכים כל כך הרבה זמן בלי תוצאה. כי את רב האזרחים לא מעניין אם נשיא רוסיה מדבדב יבוא לביקור או לא. גם אם קנצלרית גרמניה תגיע לאזור.
הם לא מקשרים בין הביקור לסנקציות על אירן ולסיכוי שתהיה כאן מלחמה בקיץ. הם לא מקשרים בין הביקור של 500 אנשי עסקים מרוסיה לאבטלה ולכלכלה. הם יזכרו ברוסים, אולי, רק אם מישהו יזכיר להם, כשבעימות הבא בלבנון יתברר שלחיזבאללה יש עוד כמה טילים נגד טנקים מרוסיה, כמו הקורנט, והם ימלמלו כמה הערות גזעניות על מוסקבה ואמה של פוטין ולא יחשבו: "רגע? אם היינו מפנקים את הנשיא הרוסי אולי כשהוא היה בא לחתום על עסקת הנשק עם סוריה הוא היה אומר אבל, דיר בלאק שזה יגיע לחיזבאללה...". כי אולי זה יקרה ואולי לא.
תאיים - תקבל
זאת מהותה של הגנה. זאת המהות של מניעה. וזאת הבעיה הכי גדולה של עובדי משרד החוץ. אף אחד לא משבח אותך על השריפה שלא פרצה. אף אחד לא נותן צל"ש על המגיפה שלא השתוללה. אף אחד לא מעריך את האיום שאתה מונע - אלא רק את האיום שאיתו אתה מתמודד ומנצח.
לכן, הרבה יותר מושך להיות אלוף פיקוד משגריר. לכן הרבה יותר קל להוציא כסף על הגדר, החמקן, הטנקיסט והצוללת מאשר על מערך ההסברה, אימון דוברים מקצועיים בשפה הערבית, וכסף למשרד החוץ. כי הצבא מתמודד מול איום ברור ומיידי. משרד החוץ מתמודד עם מניעת בעיות שאיש לא רואה מלבד קוראי המברקים.
אבל זה יותר עמוק. כל חייל ששירת בצה"ל יודע שאפילו בבסיס הכי שמור, עם הטילים הכי סודיים, והמטוסים הכי חדישים, הגדר תהיה עקומה, חלודה וקרועה, והש.ג. ישב בבודקה עלוב. כל אזרח יכול להתבונן במטסי הפצצה בשווי עשרות ומאות מליוני דולרים כשאצלו ברחוב המקלט מריח משתן והדלת חלודה. כי יש כסף ל-f-35 אבל, למיגון בתי הספר בעוטף עזה לא.
כי זה פשוט ואכזרי, בישראל משקיעים תמיד הרבה הרבה יותר בהתקפה מאשר בהגנה. זה חלק מתורת הלחימה, המורשת הצבאית והמיתוסים שעליה בנויה המדינה. מעטים מול רבים, להעביר את הקרב למגרש של האוייב, להעיז, להיות תוקפני ואלים מול אויב. הרתעה מול מגננה.
אז שאף אחד לא יילל על "ההסברה" הישראלית כשצבא יורה גז מדמיע במפגינים - כי הכסף שמשקיעים במיכלי הגז הוא הרבה יותר מאשר בהכשרת המסביר ינים. כי אנחנו לא טובים ב"דיפנס" רק בהתקפה.
אנא בכוח
על פי התורה הזאת איש משרד הביטחון שקונה טילים ומוכר "גליל" מקבל כמעט פי שניים יותר שכר מהמדינה מהאיש שיושב קומה מתחתיו בקונסוליה בניו יורק או במשלחת לאו"ם ונלחם בדה לגיטמציה לישראל ובעוד גינוי לישראל בעצרת הכלללית. זה לא נכון. זה לא צודק. אבל ככה זה.
ויותר מזה, על פי התרבות הקלוקלת שהתגבשה כאן רק מי שמפעיל כוח מנצח. רק מי ששובת מקבל. רק מי שמכאיב מקשיבים לו. רק מי שלוקח את ההמשלה כבת ערובה מקבל כופר. רק מי שלוחץ על נתניהו מקבל ליטרת בשר. זה נורא. זה עצוב. זה משפיל - אבל זאת האמת.
עובדי משרד החוץ שחלקם מקבלים שכר מעליב של פחות מ- 5,000 שקל חייבים לעבור מהגנה להתקפה. הם מנסים את זה עכשיו. זה לא יהיה פשוט. הם צריכים לתקוף כדי שיאפשרו להם להמשיך להגן על המדינה.