יעל ביקשה ממני ספר לאמהות - "כזה עם סיפורים קצרים, שאפשר לעשות הפסקה ארוכה בין פרק לפרק ולא צריך לקרוא מהתחלה כששוב יש לך זמן". ואחר כך הוסיפה - "ושלא יהיה כבד מדי, ושלא יהיה ארוך מדי ושלא יהיה מותח מדי - גם כך אני לא ישנה בלילות..."
"קרקע לא בטוחה" של ג'ומפה להירי מקבץ שמונה סיפורים שכל אחד מהם יכול היה להפוך לספר בפני עצמו. להירי, כלת פרס פוליצר על ספרה הראשון "פרשן המחלות" רוקמת סיפורים משפחתיים קטנים על עולמם של מהגרים ובני מהגרים בנגלים בארצות הברית. יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדיהם שכבר הפכו לאמריקנים, יחסים טעונים בין אחים.
המהגרים של להירי מבוססים, מלומדים ולא צריכים להיאבק על מקומם בחברה, אבל צריכים להיאבק על כבודם הנשחק בהיררכיה המשפחתית. דומה שזה דבר משותף לכל המהגרים באשר הם, הערכים שהם גדלו עליהם, כיבוד הורים וחובות משפחתיות הפכו בעיני ילדיהם למשהו מיושן ששיך למולדת רחוקה.
קשר חד צדדי בין אב לבתו
הסיפורים לא מתעסקים בבעיית ההגירה. זה נמצא שם, כעובדה, אבל אותם יחסים ואותם משברים ואותם כאבים יכולים להיות בכל מקום ואצל כל משפחה. ובינינו, כולנו הרי סוג של מהגרים.
הכי אהבתי את הסיפור הראשון שגם נושא את שם הספר: "קרקע לא מוכרת". רוּמָה, שגדלה בניו יורק, עוקרת לסיאטל עם בעלה האמריקני ובנה הצעיר. היא בת 38, רק לפני כמה שנים איבדה את אמה והקשר עם אביה רופף.
האב פרש לפנסיה והחל לטייל באירופה, יבשת שלא ראה מימיו. מהטיולים שלא עשה עם אשתו הוא נהנה עכשיו: צרפת, הולנד, איטליה. טיולים מאורגנים בחברת זרים. ומהמקומות האלה הוא שולח גלויות קצרות לסיאטל. קשר חד צדדי בין אב לבתו, כל אחד חג בעולמו שלו.
ואז הוא מגיע לסיאטל לביקור, דרך היחסים העדינים והמרגשים שהוא טווה עם נכדו הקטן לומדת רומה להכירו. לא לומדת מחדש, אלא לומדת מהתחלה. נוצר קשר שלא היה להם מעולם, שלא יכול היה להיווצר לפני שכל אחד התחיל להרגיש שלם עם עצמו - אז הנה, ספר חדש ומומלץ ולא רק לאמהות.