משרד החוץ מחנך את צועריו להיזהר בכבודם של אנשים, כדי שיצליחו לתמרן במרחב הרב-תרבותי שבו הם מתנהלים. אם יש 'אל"ף-בי"ת' של יחסים בינלאומיים, אז 'אָל"ף' זה - לא לדבר בשפה שהאורח לא מבין, ובטח ובטח לא לומר דברים מביכים כל-כך מול המצלמות. התקשורת הרב-תרבותית של סגן שר החוץ דני איילון היתה יהירה ונקמנית ולכן לא מחושבת עד הסוף.
בתחילת הפגישה השגריר הטורקי יושב כשהוא נשען קדימה ומנסה לחייך. כשאיילון מתחיל לדבר עם העיתונאים בעברית השגריר קולט את המנגינה הלא נעימה של המילים: "מה פתאום לחיצת יד?! זה כל הקטע, אתה לא הבנת את הקטע!" השגריר מפסיק לחייך, מתכנס באי-נוחות בכורסתו הנמוכה ונצמד לקיר. בניסיון דיפלומטי להפשיר את האווירה הקפואה השגריר פותח ב'סמול טוק' שאיילון מגיב אליו בהנהונים קרירים וללא חיוכים - הכל בהתאם לתסריט שנקבע מראש.
איילון אומר לשגריר שהוא רוצה לדבר איתו ללא נוכחות התקשורת כדי לשמור על Modicum של כבוד. 'מודיקום' היא מילה לטינית מפוארת שמשמעותה: לשמור על 'בדל' או על 'קומץ' של כבוד. אולם מיד אחרי המילים המכובדות האלה הוא מבייש את השגריר התורכי אל מול התקשורת ללא ידיעתו. מדובר בפגיעה אישית מעליבה ביותר וניצול ציני של פער השפה.
בראיון טלפוני בערוץ 2 איילון אמר שהוא לא רוצה להתייחס לדרך כי מה שחשוב מבחינתו הוא המסר. איילון בוודאי יודע שאי אפשר להפריד בין ה'מה' לבין ה'איך' - 'מה' שאנחנו אומרים מוגדר על-ידי 'איך' שאנחנו אומרים את הדברים. לעניין הפרשי הגובה באומנות תמיד היתה משמעות ברורה של טוב ורע. הרומאים למשל ראו בברברים עם נחות, ובציוריהם הרומאים תמיד היו גבוהים והברברים נמוכים. הייתכן כי המטרה של איילון, או אולי נכון יותר לומר: של ליברמן, היתה להעביר מסר של נחיתות תרבותית?
לכל אחד יש תחליף
מעמד ההתפטרות של אופיר פז פינס, פוליטיקאי ותיק ומנוסה שבודאי הגיע להחלטה אחרי חשיבה עמוקה ומדוקדקת. אף על פי כן המעמד עורר בו מתח גדול אותו אפשר לראות היטב בתחילת הנאום. פינס דרוך, מתעסק בעצבנות עם האביזרים שעל השולחן, נע בכיסא באי-נוחות מספר פעמים, מרבה לסדר את הז'אקט ולאורך הנאום הוא גם מרבה ללקק את השפתיים - דבר שמעיד על יובש בפה שמעיד על מתח. הוא מקריא את הנאום מילה במילה מהדף, גופו קפוא ולא משוחרר והוא לא מפגין את הביטחון העצמי והנינוחות שמאפיינים אותו בדרך כלל.
רגע לפני שהוא אומר: "אני פורש היום מכהונתי בכנסת", פינס מכסה את הפה. כיסוי הפה, כמו נגיעה באף, מיועד לפעמים להסוות שקר. כאן ברור שלא מדובר בשקר אלא במתח רב שנובע מהקושי הגדול שלו לומר בקול רם את המשפט הזה. החלק של המוח שמרגיש לא נוח לגבי העניין שולח אל היד מסר לא-מודע לכסות את הפה, כמו לעצור מלומר את הדברים, בעוד החלק השני של המוח לא יכול להרשות לכיסוי הפה להמשיך - המילים חייבות להמשיך לצאת. התוצאה היא שפעולת כיסוי הפה לא מצליחה ומסתיימת בלא יותר מנגיעה חלקית, שכאן משמעותה שמדובר בהחלטה שמאוד קשה לו.
פינס אמר שאהוד ברק הוביל את מפלגת העבודה למקום רע מאוד שספק אם אפשר יהיה לחזור ממנו, ואילו ברק הודה לפינס על השירות הציבורי הממושך שלו ומיד אחר-כך הוסיף אמירה מעניינת: "חשוב שנדע שהמפלגה חזקה מכל אחד ממרכיביה מכל אחד מאנשיה מכל אחד מאיתנו ו... אף אחד מאיתנו הוא לא באמת במצב שאין לו תחליף במפלגה כולל עבדיכם שמדבר אתכם עכשיו."
ברק מנסה לשדר שלכל אחד יש תחליף וכך לחזק את שאריות החברים במפלגת העבודה. אבל הוא נוגע באף בדיוק כשהוא אומר את המילה 'אף אחד'. במקרה שלו הדבר מעיד על המתח האישי שבודאי קיים אצלו לאור מצבה העגום של מפלגת העבודה, ולאור העובדה שמתישהו יתקיימו שוב בחירות והוא יאלץ לתת דין וחשבון על המצב.