במוצאי שבת האחרון רבים הפגינו בקריאה ל"שוויון בנטל". קשה לדמיין את המאה ה-20 בלי המילה שוויון; "שוויון זכויות" או "הזכות לשוויון" הם צמדי מילים השגורים בפי אנשי המערב. ערך השוויון התפתח במקביל לתקופה המודרנית ועומד, לעיתים, בניגוד למסורות דתיות ותרבותיות שרווחו בעולם מאז שחר האנושות, בהן השוויון לא נחשב לערך עליון. ברבות מהן קיימת עדיין היררכיה ברורה והדגשה של הבדלים - גזע, מין ודת. כך היה שנים ונראה כי לא רבים התקוממו על כך, להיפך - השוני וההפרדה יצרו סדר חברתי, שלכאורה כולם היו מרוצים ממנו.
אך מידי פעם אפשר למצוא סדקים בסדר הזה. אחד מהם אנחנו פוגשים בפרשת פנחס. בפרשה מתבצעת חלוקת הנחלות לקראת הכניסה לארץ. אין בכך דרמה גדולה, אלא כללים ברורים: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ", כלומר, למשפחה גדולה תינתן נחלה גדולה ולמשפחה קטנה - נחלה קטנה.
אולם בתוך התהליך הטכני-בירוקראטי הזה, אנחנו נתקלים בחמש אחיות הדורשות ממשה את הזכות לשוויון. אביהן מת במדבר והן דורשות נחלה: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". בנות צלפחד קוראות: למה נגרע? למה שלא נקבל חלק?
"נשים דורשות נחלה - ומקבלות"
כיום קריאה זו נשמעת לנו כל כך נפוצה, אך עד לא מזמן נשים שדרשו מעמד, או דרשו נחלה, נחשבו לחצופות ולמאיימות על הסדר הטוב. משה היה יכול לענות להם: תסתכלנה סביב - לנשים אין זכויות, אין נחלות - וכך אולי להוריד אותן מקריאתן. אך הוא פונה לאלוהים, וזה מפתיע בתשובתו: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה".
איזה תקדים יש כאן! נשים דורשות נחלה - ומקבלות אותה! מחר הן תבקשנה להשמיע את קולן, מחרתיים להיות חלק ממניין, לבחור ולהיבחר למנהיגות. אבל אלוהים לא מפחד מזה, גם משה לא, הוא שומע את בקשתן ומשנה את החוקים. בעת הזאת נראה אמנם כי מעמד האישה מעולם לא היה טוב יותר; לנשים יש זכות הצבעה, הן יכולות להיות שופטות, רופאות, פוליטיקאיות ועוד. כמה עצוב כי דווקא בתחום היהודי - דווקא שם נשמרת האפליה ואין התקדמות.
בשנה האחרונה אנחנו מוצפים בידיעות על הדרת נשים. טענת המדירים היא ש"כך זה צריך להיות". למה? כי זאת התורה, זאת היהדות, זאת המסורת. אבל בנות צלפחד מגלות שאפשר גם אחרת. ברגע שיש קריאה אותנטית וכנה המצביעה על אי שוויון ואי צדק - גם אלוהים משנה את הכללים.
בנות צלפחד, משה ואלוהים, מן הראוי שיהוו לנו מודל לשינוי חברתי בשאיפתנו לשוויון. הנפגעים מחוסר השוויון צריכים לעורר את הנושא ולהעלות את המודעות; בעלי הסמכות צריכים להקשיב טוב, להשיב בחיוב - ולשנות את הכללים. שינוי שכזה יכול וצריך להיות במרחב הציבורי, הקהילתי והאישי. אנחנו רוצים לראות אותו בשלטי חוצות, בטקסי חיים, בהובלת קהילות ובכל תחום בתוך התרבות היהודית שלנו. אנחנו רוצים להמשיך את דרכן של בנות צלפחד.
יעל יחיאלי-פרסיקו היא מורה בישיבה החילונית "בינה", העוסקת בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי, ועורכת טקסים ב"הוויה"