כותרות העיתונים זועקות, התמונות מרצדות ונראה שזה מחזה סוריאליסטי. לצמד המילים "גלעד שליט" לא יוצמדו עוד המילים הצורמות "החייל החטוף". הוא לא חטוף יותר, הוא בטוח עכשיו, הוא לא בידיים זדוניות יותר אלא בידיו של אמו אביבה, שתלטף, תחבק ותגן עליו, כמו שרק אימא יכולה לעשות.
זו מציאות. ה-מציאות. חזקה, מתעתעת, מרגשת ומטלטלת יותר מכל חלום ומכל דמיון פרוע. רבים לא האמינו שבהתאם לסיסמא "ושבו בנים לגבולם", הבן של אביבה ונועם, הבן הלאומי של כולנו, יחזור הביתה, יצעד וינופף למצלמות. עדין, רפה, מבויש- וחי.
ועכשיו מתחילה מציאות חדשה. המציאות של גלעד, ילד בן 25, חייל משוחרר טרי ולא רק מצה"ל, שחמישית מחייו היה כלוא, חטוף, שבוי, רחוק מכל מה שיזכיר לו את גילו האמיתי. ויש גם מציאות ישראלית חדשה. שאלת הבעד ונגד, שאלת המחיר, שאלת נכונות האסטרטגיה, שאלת ה-"עד הפעם הבאה". עם השאלה הזו יאלצו להתמודד לא רק ראש הממשלה ושר הביטחון, אלא גם אנחנו.
מאהל נוסף מול בית ראש הממשלה?
מעוררת בי חשש המחשבה על התסריט הגרוע ביותר, על פיגוע נוסף או חייל שבוי נוסף, שתפנה באופן טבעי ומיידי זוגות עיניים רושפות אל עבר משפחת שליט, על לא עוול בכפה. הם לא בחרו שגלעד ייחטף, הם לא אחראים לאף אחד מהפיגועים שבוצעו על ידי בני העוולה במשך השנים, הם בסך הכל ביצעו את עבודתם כמשפחה נאמנה שידעה שלא תנוח לרגע עד שבנה ישוב אליה. המשפחה הזו לימדה את כולנו שאפשר אחרת, שגם לצעוק אפשר בשקט, בענווה. הרבה ביקרו לשלילה את הצניעות הזו אבל היא הוכיחה את עצמה. עובדה.
המציאות הישראלית החדשה הזו דורשת אך ורק דבר אחד - קביעת נוהל ברור, קבוע, ודאי וחד משמעי, שהלוואי ויישאר בגדר נוהל חירום ולא יהיה בו צורך לעולם. גלעד לא היה צריך לשלם את המחיר של מדיניות מטושטשת ולא ברורה, גלעד היה צריך לחזור הביתה. מעכשיו והלאה, על כולנו לקוות שהלקח יילמד ולא במחיר נפש, והמסקנות יוסקו כדי שבפעם הבאה, אם חלילה תהיה כזו, לא יצטרך לקום מאהל חדש מחוץ לבית ראש הממשלה.
עם ישראל חי - אופוריה בשיא
מה הבנו? מה לקחנו לעצמנו? האם החיים הכמעט בלתי אפשריים כאן תחת הלחצים הבלתי נתפסים האלה ילמדו אותנו משהו גם כחברה, כעם? האם ערבות - שהיא אולי אחת המילים הכי מדוברות בימים אלו - היא ערך שאנחנו מבינים טוב יותר עכשיו?
אחת השאלות היותר מטרידות היא האם אחרי שהאופוריה תשקע, הקרע יישאר עמוק, האם הזעם יפחת או שמא יתגבר. אני מקווה שהקתרזיס שכולנו (כמעט) מרגישים בימי החג האלה יזכיר לנו, ממש כמו שמשפחת שליט עשתה, שאפשר גם אחרת. שאנחנו באמת יכולים.
היום הוא היום הראשון של גלעד בבית. הוא מתעורר ויכול לבחור, הוא מתהלך בבית והוא לא לבד יותר. החזרה שלו לשגרה תלויה בו ובמשפחתו, זאת שלא הניחה את הנשק ולו ליום אחד מתוך כמעט 1941 ימים ולילות שהזדקקה לו. אני מתפללת להבראתו של גלעד, מקווה שיצליח לאחות את הפצעים הנפשיים והפיזיים, שיתחזק, שיחייך, שיחובק ויהיה עטוף ומוגן. גם אני מצדיעה לך, חייל גיבור, ילד גיבור. שיהיו לך חיים טובים ומלאים.