יממה לאחר שהקבינט המדיני-ביטחוני הכריז על הפסקת אש, ומספר שעות לאחר שחמאס הודיע על הפסקת שיגור הרקטות למשך שבוע, חשבתי לשחזר את חוויותיי מסיקור האירועים בדרום, ולשתף גם אתכם.
מאז שההחלה הלחימה שידרנו כמעט ללא הפסקה. למרות מה שטוענים "יודעי דבר", לא מדובר כאן רק בשיקולים ציניים של רייטינג, אלא בעיקר ברצון של כל המעורבים להעביר מהשטח את המידע העדכני ביותר בזמן אמת - ולשם כך צריך פשוט להיות בשידור לאורך רוב שעות היום. החמאסניקים הרי לא מתאימים את שעות השיגור לשעות השידור.
את רוב ימי הלחימה העברתי באולפן בנווה אילן, במבזקים, עדכונים מיוחדים ומשדרים מתגלגלים. מדי פעם קיבלתי ימים חופשיים למנוחה והתרעננות, אבל בניגוד לימים רגילים, שבהם אני מחכה למנוחה בקוצר רוח, הפעם חשתי לא נוח לשבת בבית בזמן שעמיתיי עובדים סביב השעון מהשטח, שלא לדבר על תושבי הדרום שלא מקבלים יום חופשי מהאזעקות והנפילות.
חתונות תחת אש
לכן הצעתי למערכת את עזרתי בימים שלא הייתי באולפן, וביצעתי כמה גיחות לדרום. בשבוע הראשון ללחימה הכנתי כתבה על זוגות שחתונתם הושפעה מהמצב: בתל אביב צילמתי זוג שנאלץ, בהנחיית פיקוד העורף, להעביר את חתונתו מאזור אשדוד לרמת גן. בכמה שעות הם הפיקו חתונה חדשה והודיעו ליותר מ-500 מוזמנים על השינוי.
בהמשך נסעתי לאשדוד, שם נפגשתי עם זוג שהתעקש לקיים את החתונה באולם מקומי, למרות המצב. למזלם, היה מדובר באירוע צנוע של פחות ממאה איש ופיקוד העורף לא מנע את קיומו. לשמחתי בזמן שהותי שם, לא הטרידו אותנו אזעקות. לשני הזוגות אמרתי שיוכלו לצפות בכתבה לקראת סוף המהדורה המרכזית, בערך בשעה תשע. מאחר שבאותה השעה היו תחת החופה, הם כיוונו את מכשירי ההקלטה - כדי לראות ולשמור.
את הכתבה ערכנו בלחץ של זמן ולמרות הקושי היא הגיעה בזמן לשידור. אלא שרצה הגורל, או יותר נכון, החמאס, ורגע לפני מועד השידור - נורה הגראד הראשון לעבר העיר באר שבע. כזכור הוא נפל בחצר גן ילדים, לוח השידורים השתנה והכתבה נותרה על המדף. מאוחר יותר היא שודרה, במשדר הלילה, אבל הייתי מאוכזבת בעיקר בגלל שידעתי שבני הזוג לא ימצאו אותה בהקלטה.
אגב, בשבוע שעבר שודר קטע ממנה בתוכנית הסאטירה "שבוע סוף". חייכתי לעצמי בסיפוק: לפחות הנשואים הטריים קיבלו הוכחה שהכתבה אכן שודרה.
שירים ושידורים
יותר משבוע עבר עד הנסיעה הבאה שלי דרומה, והפעם כתבה באשקלון. החשש הגדול ביותר הוא כמובן הדרך לשם. באמצע הכביש לא בטוח ששומעים את האזעקה, צריך לעצור, לצאת מהרכב, להשתטח על הארץ ולקוות שלא ייפול עלי טיל ושלא ידרסו אותי על הדרך.
ההמלצה שקיבלתי הייתה למצוא את הגל השקט ברדיו ולשמוע דרכו אם יש אזעקה. רעיון מצוין, אלא שכשנכנסתי לרכב שסיפקה לי החברה למשימה, גיליתי שצג הרדיו תקוע ולא ניתן לכוון אותו לתדר מסוים, בעיקר לא כשרוב הזמן הוא שקט. את הדרך עשיתי בחלונות פתוחים ובשקט.
באשקלון הצטרפתי לצוות הצילום, והתלווינו ללילך הליצנית ביום ההולדת של אגם בת השלוש. לילך סיפרה שמאז שהחלה הלחימה בוטלו כל ההזמנות להפעלות, ושאין באופק הזמנות נוספות לאירועים. המסיבה הייתה מוצלחת, קיבלו אותנו בחום. במרכז החדר, בין הבלונים, הפרחים והריקודים ניצב מסך הפלזמה הגדול ששידר כל הזמן את חדשות 2. "שירים ושידורים" קראתי לזה.
ריצה למרחב המוגן
למסיבה הגיעה גם שרה, הגננת. היא סיפרה שהיום פתחה את הגן לראשונה מאז שהופסקו הלימודים. יש לה מרחב מוגן, ובכל זאת רק מעטים מהילדים הגיעו. שרה סיפרה שהילדים עברו שינוי בימים שבהם לא פגשה אותם גם הערב הזה באשקלון עבר בשקט, שוב לא חשתי על בשרי את קולה של האזעקה.
כמה ימים אחר כך שבתי לאשקלון, ליום שידורים מבית החולים ברזילי. את הדרך עשיתי הפעם ברכבת, כשבדרך טורדת אותי העובדה שברכבת אין לאן לברוח, והיא לא עוצרת בהישמע התרעה. פשוט מתכופפים, מגנים על הראש עם הידיים ומקווים לטוב. ואכן, הנסיעה עברה בשקט. גם יום השידור עבר ללא שיגורים לעבר גזרתי, אם כי נשמעה אזעקת שווא אחת.
לפחות "זכיתי" לחוות את הריצה למרחב המוגן. היה זה שעמום מבורך. בפעם שלישית אני מגיעה לדרום ושום דבר רע לא קורה. אולי אם יתברר שהאש לא פסקה והירי נמשך, אצטרך לשקול לעבור לשם לצמיתות.