גל המחאה האדיר ששוטף את ישראל בשבועות האחרונים אינו מותיר אף אזרח אדיש במדינה. העובדות כיום הינן ברורות לכל: ישראל סובלת מן הפערים החברתיים הגדולים בעולם המערבי, כאשר יוקר המחייה הוא מן הגבוהים, ומשפחות רבות מן המעמד הבינוני אינן מצליחות לגמור את החודש, ומתדרדרות בעל כורכן במורד הסולם הסוציו-אקונומי.
המחאה החברתית הינה קול צעקה אותנטי של תסכול מתמשך, אשר חוצה הבדלים של דת, מגזר, ושייכות פוליטית. המחאה משקפת בעיקר את קולו של הדור הצעיר, אשר זה עתה נמצא בתכנון או בשלבים הראשונים של הקמת משפחה, ומוצא עצמו נתון לחששות שמא לא יעמוד בנטל הכלכלי.
משפחות צעירות המצויות בדאגה מתמדת בנוגע לעתידם הפיננסי וליכולתם להעניק לילדיהם את הטוב ביותר, מכניסות אל בתיהם בלית ברירה חרדת קיום על חשבון שמחת החיים שאמורה ללוות כל התחלה חדשה.
כיו"ר של עמותת "חינוך לפסגות", אשר חרתה על דגלה לצמצם את הפערים החינוכיים והחברתיים במדינת ישראל, איני יכולה שלא לתהות, בעקבות תנועת המחאה, על הקשר בין מחאה חברתית והעצמת ילדים ובני נוער באמצעות חינוך.
תנועת המחאה מבהירה באופן חד משמעי את מה שאנחנו בעמותת "חינוך לפסגות" זיהינו כבר לפני למעלה מעשור - שהפערים ההולכים ומתרחבים בין המעמדות בישראל, יחד עם הנטל הכבד שנופל על משפחות מהמעמד הבינוני והנמוך - מהווים איום על החוסן החברתי שלנו, ומציבים את בעיית צמצום הפערים בראש סדר העדיפויות הלאומי.
ידענו לזהות שהפערים בין ישובים מבוססים לבין הפריפריה ושכונות המצוקה הולכים ומתרחבים, כאשר מאות אלפי ילדים לא יצליחו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם, לא ירכשו השכלה נאותה, וכתוצאה, יצטרפו אל מעגל העוני והמצוקה.
אנו בחרנו בהשקעה בחינוך כאפיק ראוי לטיפול בפערים חברתיים, במחסור בשוויון הזדמנויות להצלחה ובסטגנציה חברתית ותרבותית. לחינוך איכותי יכולת לטפל בבעיות מהשורש, והוא המפתח לעתיד מקצועי וכלכלי מבטיח. יחד עם זאת, כמי שמחנכים את ילדינו להאמין בעצמם ולרקום חלומות, אנו רוצים לנטוע בהם את האמונה שהם חיים במדינה ששואפת בכל כוחה להיות שוויונית ובריאה. למעשה, אלו שני צדדים של אותו המטבע.
ההשקעה בילדים ובני נוער באמצעות חינוך מצמצמת פערים חינוכיים בטווח הנראה לעין, מה שמשפיע על צמצום הפערים החברתיים בטווח הארוך יותר. בכך יוצרת ההשקעה החינוכית חברה טובה יותר. אך למרות שהיינו רוצים להאמין בכך, ילדינו אינם יכולים לברוא חברה בריאה בכוחות עצמם.
המדינה צריכה לעשות הכל על מנת שתקציביה ישקפו ערכים של שוויוניות והתאמה מקסימלית לצרכיהם של המגזרים השונים. יתרה מכך, ההשקעה החינוכית חייבת להיעשות במקביל לתכנון מדיני-חברתי בעל חזון, המאפשר יצירת מרחב מחייה בו יכולים אותם ילדים - שיתבגרו ויהפכו עם השנים לצרכנים, לדיירי דירות ולבעלי משפחות - להתקיים בכבוד, ולהרגיש שהעתיד פתוח בפניהם. אסור לנו לתת להם להרגיש שכל שנות ההשקעה שלהם בבית הספר ובאוניברסיטה היו לשווא.
אולי זה המפתח להבנת הקשר בין מחאה חברתית לבין השקעה נכונה בחינוך: שניהם מגלמים בתוכם לקיחת אחריות, הן על העתיד האישי והן על עתידה של החברה הישראלית.
הכותרת היא יו"ר עמותת "פסגות לחינוך"