עשר שנים של חוסר, עשר שנים למותו של אילן רועה ז"ל.
עשר שנים חלפו מאז יום ראשון בשעה 12:05, כשהגיעה ההודעה בזימונית כי ארז, אילן, אבו ריש והקשר עומר שליט עלו על "מתנה". איזו מתנה ארורה זו הייתה. כאב חד פילח את החזה, אש צרבה את לוח ליבי.
כמה כאב לאבד באחת שני חברים טובים כמו ארז ואילן. שתי דמויות מורכבות ומיוחדות הנושאות שמות של עצים, שנגדעו בארץ הארזים. כמה קלישיאתי אך לעזאזל, איזה אובדן חיים ידוע מראש. עשר שנים של בור עמוק, ועשר שנים של חוסר אין סופי.
קיצך החל ברצונך העז לדווח מהפגנת החיזבאללה בכפר ארנון שלמרגלות הבופור. זו הייתה שבת קצת אביבית והטלפון המבצעי לא הפסיק לטרטר, שבת אביבית שבה הפלאפון הארור לא הפסיק לרטוט . שבת שבה נלחמת עם עודד ואיתי על מותך.
אמרנו לא - ובסוף נשברנו
הכול היה נגד הצטרפותך לארז גרשטיין, האלמותי, לא יודע למה התעקשנו על להגיד לא! ולבסוף נשברנו. כל סוף השבוע נלחמת כמו אריה על הנסיעה בארץ הארזים, עד שבקולך המיוחד וניצול החברות המיוחדת שנוצרה ביננו, שברת אותנו ושברת את ליבנו בהליכתך הסופית מאיתנו.
כאילו ידענו מראש שאתה לא שייך לשיירה ולטיול בין פלגי נחל ובין החורשות המזמינות את האויב לפגוע בך ודווקא בארץ לא לנו. עשר שנים ובא לי פתאום לכתוב דווקא עכשיו, כשאני כל כך רחוק מקברך שבין הים של נתניה לטול כרם.
מבלי הזמנה מיוחדת מתנגן לו באייפוד שירו של נתן זך "כי האדם עץ השדה" וכמה שהמילים מתחברות עם מותך, כמו עם מותם של רבים מאחינו, חברינו והורינו. כי האדם עץ השדה, כמו האדם העץ צומח, כמו העץ האדם נגדע כך נגדעו חייך, איש מיוחד, אילן רועה! כמו העץ נשרפת. במאכלת האש של מטען הקלע.
אייטם אחד יותר מדי
השאיפה למעלה, להצלחה, למצוינות, לאייטם הנוסף הביאה אותך למעלה למקום רחוק, רחוק מדי. זו פסגה שאף אחד לא רוצה להגיע אליה בשלב כל כך מוקדם של החיים. "אהבתי וגם שנאתי, טעמתי מזה ומזה", כתב נתן זך אבל אתה לא הספקת יותר מדי.
קברו אותך בחלקה של אפר ומר לך, מר לך בפה, כמו עץ השדה. כי אילן, היית יותר מעץ השדה הצמא למים. זה היה צמא לידע ולמידע. כל הזמן צמא לעוד ועוד מידע, צמא לעוד טעימה של עוד ועוד חוויה. שם בין חלקת האפר לכפר בו נולדת וגדלת צמחו להם מאות בתים ואתה בתווך קיבלת חלקה של כבוד.
את הריח של הפרדסים סביב החלקה שלך החליף בטון וקולות של ילדים ולך קר שם בלילות. ואינך מביא עוד ידיעה בקולך השלו מהצפון המתחמם או המתקרר ואתה כל כך חסר. כל כך היה לך מה לשדר בעשר שנים ולהצמיח עוד ענפים למשפחתך המקסימה. ותמונתך שוכב כבוי בחדר המתים של הרבנות הצבאית הקר בתל השומר לא משה מעיני כבר עשור - החיוך והשלווה יחד עם כאב המוות שהכה בך, היו שזורים בפניך הקסומות.
הקהל מסביב לקבר הולך ומצטמצם
לא נשמע את עוד צלילי קולך מתחת לפוך בשעת בוקר מוקדמת, כתבנו בצפון, לא עוד קולך כשברקע צלילי המסוקים השבים משדה הקטל של אדמת לבנון, לא עוד קולך בין אלפי מקיצים בצפון השלו או על פסגת החרמון הלבן. בשבילים של ארץ בהם הלכת, הולך לו דור שלא זוכר את קולך משם בין הכנרת ובין אגמון החולה ואתה כל כך חסר. משנה לשנה מצטמצם לו הקהל סביב קברך.
אני יושב לי אלפי קילומטרים בצד שני של הגלובוס וחושב הרבה על אלה שנשארו בחלקה של אפר, אלה שרוחם פורצת את עשרות הקילוגרמים של האפר שמעליהם ומשוטטים בלילות בין שבילים מבריקים, בערי המנוחה האחרונה בקריית שאול או בהר הרצל. שמות של למעלה מ-20 אלף חברים כתובים על לוחות שיש קרים כקרח וגם שמו של אילן נכתב על כרית הזיכרון.
דמעה ועוד דמעה זולגת על לחי יבשה. משפחה ועוד משפחה נוספת למעגל אין סופי של כאב ושמות ותמונות מתחלפות בין מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה ורק שם אחד מסרב להצטרף ללוחות האלה ונאבק בין המוסריות של המדינה ומלחמתה האין סופית כנגד הטרור ובין העוצמה שלנו שהיא גם חולשתנו, והוא גלעד שליט. גלעד, שתמונתו על כל קיר כאילו מתוך רצון לפרוץ החוצה ולחיות. מה היה אומר על העסקה ארז הדעתן או אתה אילן, בסגנונך השונה מעמיתיך, חבריך העיתונאים.
היית קורבן לשווא
נום אחי היקר, נום חבר תחת משא האפר שעל גופך, כי נבלות לקחו ממך חיים במלחמה לא שלך, במלחמה בין האור והחושך. במלחמה של מדינאים כושלים, של מדינאים שנלחמו כאילו במלחמות קדושות למעלה מ-18 שנה וכאילו אף אחד לא למד שם כלום.
ואתה אילן, היית עוד קורבן לשווא שם במאבק בין הגדולים. אני זוכר דיון לילי ביננו על השלט שהתנוסס בכל מוצב ובכל פינה, "הגנה על יישובי הצפון". כמה היינו חלוקים על הגדרת המשימה. איפה מתחילה המשימה ועד לאן היא מגיעה ואיזה מחיר שווה ההגנה הזו.
הצבא הכי חזק שבעולם כשל במשימה של הגנה עליך, כמה כשלנו על ההגנה על חייך, על חיי מאות לוחמים שכל כך חסרים בינינו. דור של אנשים חולמים כמוך, דור של מנהיגים כמו שאתה היית מנהיג טבעי. כמה אתם חסרים בין הריק שקיים בנו.
את החיוך קברו באדמה ובשקט שמסביב לקברך אחי, החובש ואיש קול ישראל אילן רועה, מתנגנת לה מנגינה שאי אפשר להפסיק, של עוד ועוד מלחמות מיותרות וחיים נגדעים והמלאכים מעדכנים אותך בחדשות היום כי עוד מלאכים נפלאים מצטרפים מלבנון הארורה ומעזה הבלתי גמורה.
עשר שנים אתה שוכב ומקשיב ומביט בנו מחייך ומשדר בקול אחר את מעללי דורות שמרחפים בין גן העדן ללא יודע לאן.
עשר זה המון זמן אחרי שנסגר לו שער הרחמים מעליך, אבל הם חלפו ואתה אילן רועה, חסר.