אין תמונה
כריכת הספר: "פתאום דפיקה בדלת"

כמו רוב הקוראים גיליתי את אתגר קרת רק כשיצא הספר השני שלו "געגועי לקיסינג'ר". למרות שאני לא מחובבי הז'אנר של סיפורים קצרים התאהבתי עד מהרה בסגנון ובשפה של קרת ובשמחה התענגתי גם על הקומיקס המשובח שהוא הוציא עם רותו מודן ואסף חנוכה.

קובץ הסיפורים החדש שלו הגיע אלי יחד עם כיסוי עיניים תואם את עטיפת הספר, מתנת יחסי הציבור. לא שהתלוננתי, אבל תהיתי האם מדובר בספר שנועד לקריאה ליד המיטה, בבחינת "רק סיפור אחד ואפשר ללכת לישון". אחרי הכל אם זה עובד על ילדים קטנים, למה שלא יפעל גם עלינו?

דווקא התאימו לי עכשיו סיפורים קצרים. ספר שלא מצריך התחייבות. שמאפשר לקרוא מספר עמודים ולחזור לפעילות היום-יום בלי שעלילת הספר והמתח ירדפו וידרשו לחזור לקרוא.

אבל "פתאום דפיקה בדלת" הוא קצת כמו גרעינים - מתחילים בסיפור אחד וכשמסיימים - לא קל לסגור את הספר, ורוצים מיד להמשיך לסיפור הבא. להבטחה הבאה. מוחו הקודח של קרת מזמן לנו גיבורים וסיטואציות שלקוחים מעולם דמיוני שחי אצל קרת בשלווה עם היכולת ליצור דברים שמדברים לכל אחד מאיתנו.

אלוף כתיבת הסיפורים הקצרים

בסיפור הראשון אנחנו פוגשים את קרת עצמו - "הרי אני כותב סיפורים" שנדרש ע"י שלושה אנשים (עולה חדש משוודיה, סוקר מזדמן ושליח של פיצות) לספר להם סיפור. הם לא מסתפקים בבקשה לסיפור אלא מכוונים אליו אקדחים. קרת מנסה ובכל פעם שהוא מגיע למשפט "ופתאום דפיקה בדלת" נשמעת דפיקה אמיתית על דלת ביתו והסיפור מופסק. קרת מצטדק שהוא כותב סיפורים, לא מספר אותם, כאילו יש בתירוץ זה כדי להסיר אחריות מעצמו למה שקורה לסיפורים אחרי הכתיבה.

היה לי ויכוח עם מעריץ אחר של קרת שטען שהספר הנוכחי "מתוק מדי ומתחנף לקורא". לא יודעת, לי החנופה הזאת הייתה דווקא נעימה ונוחה. די כבר עם סיפורי האימה, יש לנו מספיק מהם בעיתונים.

כמו תמיד, הכתיבה של קרת קולחת, העברית משובחת והרעיונות מסקרנים. כמו תמיד, הוא אלוף כתיבת הסיפורים הקצרים. כמו תמיד, סיימתי לקרוא את הסיפור האחרון בספר, ותהיתי כמה זמן ייקח לו לאסוף עוד סיפורים לקובץ נוסף - שמונה שנים לקח לו לעשות את זה מהספר האחרון "אניהו" ואני מקווה שהספר הבא, גם בלי אקדח שמכוון לרקתו, יראה אור בהקדם.

הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il