מול ההורים שלי גר יוסי ב., הבן הבכור שלו למד איתי בבית הספר. ידענו שהוא עובד במוסד. זה היה נורא סודי אבל כל השכנים ידעו. "הם בשליחות באיטליה", לחשה לי אימי יום אחד, לא לפני שווידאה שהחלונות בבית סגורים. יוסי נראה כמו השכן ממול, לא כמו סוכן מוסד. הייתה לו כרס קטנה וזקן, הוא לא היה גבוה והמכונית בה נהג הייתה מיני מינור. פעם היו מכוניות כאלה בישראל.
יוגב בן ארי, הגיבור של "אהבה אסורה בפטרבורג" גם לא נראה כמו מרגל מהסרטים. (תנסו להגיד 'בן ארי. יוגב בן ארי' ותבינו כמה זה נשמע לא סקסי...) הוא התגלגל לשם אחרי שירות כקצין בצנחנים, נשוי לאורית, חברתו מגיל 14. הם גדלו בערבה ועברו לירושלים. מלח הארץ. אבל משהו התקלקל בדרך. אורית לא מנסה להסתיר את סלידתה ממקום העבודה של בעלה והוא מצידו נמשך בעל כורחו למבצעי חיסול ששורפים את נשמתו. הניסיונות העקרים שלהם להביא ילד גורמים להם להתרחק אחד מהשני, לכעס, לשנאה ובסופו של דבר לפרידה כואבת ומייסרת.
יש משהו מחוספס בספר הזה ומכאן קסמו. מישקה בן דוד לא מלהטט עם המילים, לא מפלרטט איתן. הוא מספר לנו את הסיפור של יוגב בלשון נקייה ומדויקת וכל כך ישראלית שזה כואב. הוא עומד מולנו עירום ועריה ופורש בפנינו את חייו הבלתי אפשריים של מרגל שעדיין מאמין באהבה.
איך איש שחייו הם מסכת שקרים יכול לספר סיפור כל כך אמיתי? כשהוא מספר על הניסיונות שלו ושל אורית להיכנס להריון הוא לא מסתיר מאיתנו מידע, הוא חושף את גופם ונשמתם וכאבם. יחד איתו אנחנו מבכים את מותה של האהבה, את ייסורי הפרידה, את ריקנות הלבד. יחד איתו אנחנו לומדים להתאהב מחדש, לאט, בנינוחות, בעוצמה שמשאירה גם אותנו חסרי נשימה.
אבל לא רק חשיפת רגשות יש כאן, נחשפת בפנינו גם עבודת המרגל. אני לא יודעת כמה מזה נכון, אני לא יודעת האם כך באמת עובדים במוסד. אבל זה היה מרתק. לקח לי אמנם זמן להבין מה זה דפ"א, ולגלות שלכל תפקיד יש שם קוד -"המבצע", "האובייקט", "המנקה", אבל עד אמצע הספר כל כך שלטתי בז'רגון שכבר הרגשתי חלק מהארגון.
מישקה בן דוד, הסופר, היה בכיר במוסד. היום הוא ד"ר לספרות עברית. אפשר להבין איך הוא יצר את הילד מהמושב בערבה שכתב שירים וחלם להיות נזיר מתבודד והפך אותו למרגל שקורא את דוסטויבסקי.
כבר הרבה זמן לא קראתי מותחן ריגול ישראלי שכל כך נגע בי. שגרם לי להישאר ערה חצי לילה, שבגללו לא ראיתי כל השבוע טלוויזיה ושנתן לי שבוע של חלומות אחרים. סודיים...