42 חיילים מתו השנה במסגרת שירותם הצבאי. זה מספר גדול, אבל החלוקה שלו מעניינת במיוחד: ארבעה נהרגו בפעילות מבצעית, 17 בתאונות, בעיקר תאונות דרכים, 14 התאבדו ושבעה מתו ממחלות. זו שנה ממוצעת במיוחד נוכח העובדה שמבצע "עמוד ענן" נעצר לפני כניסה קרקעית - ולא בטוח שהחשש מחיילים מתים היה בין הגורמים המשפיעים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ניר דבורי
פעם השכול היה טאבו, היום זה כבר בסדר לדרוש קצבה מהמדינה, ורק לאחרונה עבר חוק שמבטל את הצורך במבחן הכנסה כדי לקבל סיוע מהמדינה. הורים שכולים אינם מתביישים יותר להציב ערך כספי לערך חיי אדם. ואולי זה דווקא בסדר.
החברה הישראלית עוברת שינוי עמוק - וכך גם צה"ל. באגף כוח אדם ובמיוחד במחלקת נפגעים כבר מדברים על תופעה שפוגעת בחוסן הלאומי - רגישות גוברת לחיי חיילים וירידה ביכולת של הציבור לספוג אבידות.
נראה שחלק מהתהליך הוא פוליטיזציה של השכול - המקרה הפרטי הופך ציבורי. כל אירוע נפילת חייל מסוקר בהרחבה באמצעי התקשורת, יש לכך ביקוש. צה"ל "הוא של כולנו". לפחות כאן נראה שהוא עדיין צבא העם, ובשל כך גם מהווה צה"ל כתובת לפריקת רגשות כעס ותסכול.
שקיפות מלאה מול המשפחות
בשנים האחרונות החלו גורמים חיצוניים להשפיע על משפחות שכולות: עמותות, התקשורת ובתי המשפט, מעורבים ומשפיעים על תהליכים ויחסי צה"ל עם המשפחות השכולות. משפחות שכולות כבר לא מקבלות הכל כ"כזה ראה וקדש", אלא דורשות הסברים ולפעמים גם "ראשים".
המשפחות דורשות לקבוע בעצמן את דפוסי האבל, ובאגף כוח אדם גוברת הנטייה שלא להתווכח עם ההורים השכולים - הכנסת סממנים אזרחיים ללווייה, למשל, אם ההורים מתעקשים והדבר אינו פוגע בטקס או במי מהמשתתפים.
הצבא ככלל מקיים עכשיו שקיפות מלאה הרבה יותר בכל המידע המצוי בידי צה"ל כלפי המשפחה על נסיבות המוות. גם במחיר שלא הכל ידוע, והפרטים מתווספים בהמשך, זה נעשה גם בגלל שאחרת משפחות מוצאות עצמן מתעדכנות מהתקשורת - ובצה"ל חוששים מאוד ממצב כזה.
מאמץ גדול לשיתוף המשפחה
כך היה למשל באירוע האחרון שבו נהרגו שני טייסי מסוק הקוברה סא"ל נועם רון ורס"ן ארז פלקסר ז"ל, בהתרסקות מסוקם במהלך טיסת אימון סמוך לקיבוץ רבדים בחודש שעבר. חיל האוויר מיהר לעדכן את המשפחות על אובדן הקשר עם המסוק עוד לפני מציאת אתר ההתרסקות והגופות, ורק לאחר שלוש שעות כשנמצאו השרידים עודכנו בכך גם בני המשפחה.
לכן גם נעשה היום מאמץ גדול לשיתוף המשפחה ותיאום בכל אחד משלבי הטיפול בגופה - נתיחה, פרידה, סדרי לוויה וקבורה ומסירת מידע. ההבנה שחייבים לשמור על שקיפות - לא להסתיר עוד דבר - בשונה משנים עברו.
הליך גיוס בני משפחה שכולים שונה
שינוי נעשה גם בטיפול בגיוס בן למשפחה שכולה לצה"ל. השינוי הוחלט בעקבות מקרה רונה רמון, שאיבדה בעל ובן, ובנה הצעיר ביקש לשרת ביחידה קרבית. היום קצינת נפגעים היא זו שמתשאלת בעל פה את ההורה, מקבלת ממנו את האישור לגיוס הבן וחותמת בעצמה על מסמך המאשר את הבקשה. לא עוד, למרות שזה שינוי סמנטי בלבד, דרישה מן ההורים השכולים לחתום בעצמם - תוך תחושה קשה של "קביעת גורלו של הבן".
ומה לא השתנה ועל מה מקפידים שלא ישתנה? טקסי ההתייחדות מתקיימים בנוהל אחיד ואחידות נשמרת גם בהנצחה. בצה"ל אין הנצחה פרטית והצבא מטפל בכל החללים אותו דבר - לא משנה סיבת המוות.
בסופו של דבר ועד שיוחלט אחרת זהו אינו צבא מקצועי, אלא כזה שמגייס את כולם - למרות הפיחות במספר המתגייסים והגידול במשתמטים, למרות שהוא כבר אינו פרה קדושה כמו בעבר. עדיין צה"ל הוא המראה של הציבוריות הישראלית ושל החברה כאן, ולמרות הכל, עדיין נחשב בעיני הישראלים קונצנזוס. חשיבותו ומרכזיותו של צה"ל בחברה הישראלית מחייבת את הצבא לתת משקל לסוגיות חברתיות ולהוות גורם משמעותי בתהליכי בניית האומה, שעדיין נמשכים בישראל.