השבוע נזכרתי באמרה המפורסמת של ר' זושא מאניפולי: "בסוף ימי, אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבנו - אדע מה להשיב, אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זושא- יסתתמו טענותיי". באמירה החסידית היפהפייה הזו קיים רעיון עמוק ששם במרכז את האדם והפוטנציאל הטמון בו. הדרישה ממנו היא לפתח את התכונות הגלומות בו, למצות ולממש את יכולותיו, כי אם לא יעשה זאת - הוא חוטא לייעודו.
בפרשת חקת יש סיפור על נס מרשים שהיה אמור להתרחש, אך לבסוף יצא פחות מרשים מהמתוכנן: בני ישראל מתלוננים על הצמא הקשה ואלוהים מצווה את משה ואהרון לדבר אל הסלע על מנת להוציא ממנו מים. בפועל, משה הכה בסלע במטהו במקום לדבר אליו. הנס אכן התרחש, מים רבים יצאו מן הסלע, העם שתה לרוויה, אך אלוהים נשאר לא מרוצה: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל- לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם".
משה ואהרון מקבלים בשל מעשיהם עונש כבד מאוד, שלמען האמת, נראה חסר פרופורציה: הם לא דייקו בהוראות ההפעלה של הנס, ועל כן לא זכו להכניס את העם אל הארץ המובטחת לאחר שהנהיגו אותו בסבלנות אין קץ במשך 40 שנות נדודים.
במבט ראשון ואפילו שני, נראה העונש מוגזם. האם חוסר דיוק קטן דינו ניפוץ חלום של 40 שנה? נראה שיש פה סיבה עמוקה יותר לתגובה הכה חריפה של אלוהים. בעיני, הסיבה לעונש החמור מתחברת לאמירה של ר' זושא: אלוהים לא מעניש את משה ואהרון על מעשה שעשו, אלא על מעשה שלא עשו - הם החמיצו הזדמנות לקדש את שמו לעיני ישראל ולמעשה לא מימשו את הפוטנציאל שהיה גלום בנס.
המחאה החברתית כמשל
בימים אלה של מחאה חברתית שממדיה הולכים ותופחים, נראה כי מאחורי המעשים הנואשים של המוחים עומדת תחושת החמצה גדולה מאוד. התחושה היא שקיים פער עצום בין מה שאנחנו לבין מה שהיינו יכולים להיות. גם אני מביטה בעיניים כלות במשאבים שהולכים למקומות הלא נכונים, בבריחת המוחות המבריקים לחו"ל, באומנים מוכשרים המתוסכלים מחוסר תמיכה ובאנשים פשוטים שמחמיצים רגעי חיים יפים כיוון שהעבודה מרובה והמינוס דוחק.
תחושת חוסר מימוש היא אחד הכאבים הגדולים שיכול אדם לדעת. הדבר, כך נראה, חל גם על חברה. ההחמצה שלנו כיחידים וכחברה זועקת מכל פינה. כעונש על חוסר מימוש פוטנציאל הנס, ואולי כאמירה חד משמעית בעניין, מאלץ אלוהים את משה לחוות תחושת חוסר מימוש בלתי נסבלת: הוא מביט אל הארץ המובטחת מרחוק ואליה לא בא.
מתוך הקריאה הזו בפרשה, אני קוראת לנו כחברה להילחם כנגד הבזבוז המשווע שמתרחש כאן. בזבוז של משאבים, כישרון ורצון טוב, ולגייס את כל מה שיש לנו למימוש עתיד פורה ומשגשג, כפי שרק אנחנו יכולים.
טובה בירנבאום היא מורה בישיבה החילונית בינה העוסקת בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי