שלושה ימים אחרי החטיפה, אל"מ עמית ימין מח"ט עציון התחיל להרגיש שמשהו כאן "לא פוגע". שהמאמצים לאיתור החטופים מתמקדים בכיוון מוטעה, שהמקום בו הם עשויים להימצא אחר. אבל השב"כ היה משוכנע שהחוטפים נמלטו עם שלושת הנערים לחברון - שם נמצאת תשתית טרור גדולה, ממודרת וקשוחה של חמאס. השב"כ צדק בדבר אחד, החוטפים הם אכן בני משפחת קוואסמה מחברון, אותה חמולה שמרכיבה את עיקר תשתית הארגון בדרום הגדה. ולכן זו לא הייתה חשיבה בלתי סבירה, אבל כמי שחי את השטח והאזור הזה כבר זמן, לאל"מ ימין תחושות הבטן הצביעו על כיוון אחר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כך למעשה פוצחה פרשת החטיפה - ומציאת מקום הסתרת גופות החטופים. יש מי שיגידו שהשב"כ היה שבוי בקונספציה, הצביע על כיוון מסוים וכולם הלכו אחריו, כך נקבע היכן יפעלו מרבית הכוחות הסורקים, היכן למקד את עיקר מאמצי החיפוש. בחטיבת עציון הוקם בשקט צוות חשיבה מיוחד, בין אנשיו היו גם סיירים מגוש עציון, אנשי שטח לעילא שמכירים "כל אבן" לא כמטפורה. אליהם צורפו גם גיאולוגים ומומחי קרקע ואנשי צבא ומודיעין.
סיעור מוחות פתוח
מי שהיה שם מתאר "סיעור מוחות" פתוח מאוד ולא מקובע שאיפשר "להיכנס" לראש של החוטפים, גם הם אנשי המקום, אחד מהם רועה צאן, ובוודאי מי שמכיר היטב את האזור. הרעיון המרכזי היה להבין כיצד חשבו החטופים, לאן הם (צוות החקירה) היו לוקחים את הגופות לו היו הם נדרשים לכך. הם ניתחו את מסלול התנועה של החוטפים, כיווני נסיעה אפשריים. ניתחו את הקרקע - אזור רווי חלקות חקלאיות קטנות, כרמים, מטעי זיתים, בורות ומערות. נתיבי גישה ונתיבי מילוט. לאט לאט הם החלו לצמצם אפשרויות והחלו להפעיל כוחות סריקה במקומות (מבלי לידע גורמים מעליהם) שנראו להם כבעלי סבירות גבוהה להטמנת הגופות. במקביל, הצבא ריכז מאמץ מדרום לחלחול ובאזור הכפר בית כאחיל.
הסורקים היו מתנדבים וחיילים שהיו כפופים לחטיבה, אנשי שטח מהאזור ובכלל, רובם בוגרי יחידות מיוחדות, כאלה שמבינים שדאות ובעלי הכרה מעמיקה של הטבע (תכסית ותבליט). בינתיים השב"כ המשיך להעביר מידע. נקודת מפנה הייתה כאשר הובן שלמשפחת קוואסמה חלקות קרקע מצפון-מערב לחלחול. זה התאים לתמונה שבנו אנשי הצוות מחטיבת עציון - לשם נשלחו מיד הסורקים. היה צריך עין מיומנת, כזו שיודעת אבן שהוזזה ממקומה, ענף שבור על שיח, אדמה תחוחה או שיחים שהובאו במיוחד כדי לכסות ולהסתיר.
וכך הם החלו "לסגור" לכיוון החלקה הספציפית. ירון רוזנטל היה אחד מהסיירים שסייעו בחיפושים. בדף הפייסבוק שלו הוא מגולל את השתלשלות האירועים: "הצגנו את ההצעה שלנו בפני המח"ט. מצאנו לפנינו אדם עניו, קשוב ומיוחד מאד. הוא האזין, אימץ את ניתוח השטח והצעת העבודה, דייק אותה, דאג לכל מה שצריך והחל להובילה בעצמו במלוא המרץ", משחזר רוזנטל ומתאר כיצד המח"ט יצר תפיסה חדשה של שיתוף בין הצבא לאזרחים, גם בניתוח השטח, גם בצורת הסריקה וגם בשימוש באנשי שדה מיומנים.
"לא ישנו לילות"
"במשך כל השבת העלנו נקודות אפשריות על המפה וזרמו אנשים רבים, מהטובים שבבני המדינה הזו, ששמעו על היוזמה ובאו לסייע: גיאולוגים, ארכיאולוגים, מומחי תצלומי אויר, אנשי בתי ספר שדה מנוסים מכל הארץ, בוגרי היחידות הטובות ביותר של הצבא וסיירים עצמאיים", ממשיך רוזנטל, ומוסיף: "כולם עזבו את בתיהם והתייצבו לאחר קריאת טלפון יחידה או מילה ששמעו מחבר".
"לא ישנו לילות, יצאנו לשטח מסוכן בלי לחשב חשבונות ועשינו הכול בשביל להציל את הנערים או לפחות את משפחותיהם", מתאר רוזנטל. לדבריו, היה שיתוף פעולה מדהים בין הצבא לבין אנשי הסיור האזרחיים, והמח"ט קידם ודייק במלוא הכוח את הניתוח, הקצה כוחות משולבים ולכל כוח הצמיד כמה אנשי שטח מעולים.
כוחות החיפוש העריכו כי הסריקה הייתה אמורה לקחת שבועות. "אבל אחרי שלושה ימים, במרחק חמישה מטרים מנקודה שסימנו על המפה, סייר הבחין בשיח שמונח באופן מוזר ומצא את הנערים. לצערנו הרב, לא בחיים", מסכם רוזנטל.
זה הסיפור מאחורי מציאת הגופות. היה כאן שיתוף פעולה, הייתה התנדבות, היו אנשים טובים ומסורים והכי חשוב, לא היה אגו, היה רק רצון לסיים את הפרשה, הכי מהר שניתן.