מי מהגולשים שזכה להיות בעליו של עסק עצמאי , מכיר בוודאי את הלחץ המלווה את הימים האחרונים של שנה קלנדרית: דיווחי מס והחזרי הוצאות. בדיקת תשלומי מס וביטוח לאומי כדי לא לצבור חובות, ספירת מלאי, ומעל הכל, סיכום של המאזן השנתי. או כמו שכבר אמרו לנו פה פעם: "אז מה היה לנו?". וזה עוד בלי האלמנט.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הרווחנו או הפסדנו? כל מה שטרחנו למענו, הועיל בסופו של דבר? ואיפה היו הנקודות החלשות, שטעונות חיזוק ותיקון? ועוד לא דיברנו בכלל על התחזית לשנה הבאה, על החלוקה לרבעונים עתידיים, ועל תוכנית התייעלות וקיצוצים. אולי בכל זאת עדיף להיות שכיר במשרד ממשלתי...
עסוקים במספרים
היהדות מקדשת את הפנקסנות. את החיים עם יד על הדופק. להבדיל מהגישה הרווחת בימינו של "עזוב אותך. בקטנה. נזרום...", ערכי היהדות בני אלפי השנים מחשיבים כל רגע ורגע מחיינו ודורשים מאיתנו לצקת לתוכו תוכן משמעותי, כמו גם לזהות איפה היינו לא בסדר.
לא סתם, פתגם חסידי ידוע טוען כי הידיעה שאתה חולה ומה הדיאגנוזה, היא כבר מחצית מתהליך ההתרפאות.
חודש אלול ור"ה הם ימי השיא של חשבון הנפש הפנימי של האדם. בדיוק כמו במאזן ההוא, זה עם הברוטו והנטו, התשלום לספקים והצ'קים של השוטף פלוס תשעים, גם ימים אלו מוקדשים להתבוננות מעמיקה בכל מה שעשינו בשנה החולפת.
האם הפכנו לאנשים טובים יותר? האם התקדמנו ביחס לשנה שעברה, או שחלילה צברנו ירידה מוסרית או התנהגותית? ואיך היתה הזוגיות? והיחס לילדים ולהורים? והיותנו יהודים? האם התחברנו יותר לנשמה שלנו ולמקורה, או שמא העדפנו לבלות במחוזות אחרים? אנחנו משיגים את היעדים האמיתיים של החיים? השקענו את כוחותינו בכיוונים הנכונים והחשובים באמת?
כמו במאזן של המספרים, שם יש לנו ליווי צמוד של רואה חשבון והנהלת חשבונות, גם את המאזן הרוחני לא עושים לבד. הקב"ה מעניק סיוע אלוקי כביר לכל מי שרוצה באמת לתקן את דרכיו, ולקבל עליו החלטות טובות למשך השנה הבאה. דברים שקשה מאוד לשנות ולתקן במשך השנה כולה, עכשיו אפשר להשיג במאמץ קטן בהרבה.
ואז, אחרי שנגלה באמת איפה אנחנו עומדים, ניזכר שבעצם הקדוש-ברוך-הוא שלח אותנו לעולם-הזה, למטרה מסוימת. אבל קורה שכל כך התרחקנו מהאמת, עד שנשכחה מאיתנו אפילו ה'שפה' באמצעותה אפשר לתקן. ואז, בצר לנו, אנחנו פשוט צועקים.
הצעקה היא תקיעת השופר - צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו ליהודים ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה. בראש השנה אנו תוקעים בשופר, ו"צועקים" מעומק ליבנו לאבינו שבשמים שיחוס עלינו, בניו ובנותיו היקרים, ויכתבנו לשנה טובה ומתוקה.
מצוות היום של ראש השנה היא תקיעה בשופר. רבים, גם כאלו שבימות השנה לא מגיעים בדרך כלל לבית הכנסת, עושים הפעם מאמץ מיוחד כדי לשמוע את התקיעות.
התקיעה נקראת בלשון חז"ל "קול פשוט". בייסיק. אין פה סלסולים או מרוולים, וגם אין צורך בתואר זמר השנה, או ביכולות ווקאליות מיוחדות. כל מה שצריך כדי לבקוע את השמיים הוא קרן פשוטה של איל, ולב שמתכוון באמת לחזור לאבא.
הראש של השנה
א' בתשרי אינו רק היום הראשון של השנה, אלא גם ה'ראש' שלה. כשם שהראש מפעיל את כל הגוף, כך גם בראש-השנה נקבע כל מה שיקרה במשך השנה.
המשקל הסגולי של יום זה הוא גדול יותר מאשר בשאר ימי השנה. בשני הימים של ראש השנה ניתן להשפיע לטובה על העתיד לקרות לנו במהלך השנה כולה. לכן הוא נחשב יום הדין, ואנו מרבים בו בתפילה ובבקשה לכתיבה ולחתימה טובה.
מתי ואיך?
בליל ראש השנה אנו נוהגים לאכול תפוח בדבש, ולאחל "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". בימים שני ושלישי הולכים בשעות הבוקר לבית הכנסת הסמוך, גברים ונשים כאחד, ושומעים את תקיעות השופר.
צעירי חב"ד מארגנים לטובת הציבור את מיזם בית הכנסת הפתוח - 300 מנייני תפילה מוקמים על ידי בתי חב"ד במיוחד לקראת חגי תשרי, כשהמארגנים שמים דגש מיוחד כדי ליצור אוירה טובה, נעימה ומסבירת פנים דווקא לקהל שאינו מורגל בביקורים בבית הכנסת בכל ימות השנה. בבתי הכנסת הפתוחים ימתינו סידורי תפילה, כיפות, מיזוג אוויר וסיוע של שליחי חב"ד שידריכו את המתפללים במהלך התפילה. הכניסה לבתי הכנסת הפתוחים אינה כרוכה כמובן בהזמנת מקום מראש או בתשלום.
פרטים על מיקום ומועדי התפילות ניתן למצוא באתר האינטרנט. שיהיה לכל בית ישראל כתיבה וחתימה טובה, ושנה טובה ומתוקה.