המטוטלת הישראלית: הבחירות יסתיימו, המאבק רק יחריף

אני מזמין אתכם לתרגיל מחשבתי קטן. נניח שהמפלגה שבה אתם תומכים זוכה להישג ענק ומוקמת ממשלת חלומותיכם. האם המאבק בין הקבוצות בחברה יסתיים? האם הממשלה תוכל לגבש מדיניות ארוכת טווח וליישם אותה ביעילות? ואם תעשה שינויים משמעותיים, האם הם יחזיקו מעמד גם כשהשלטון יתחלף?

הניצחון תמיד זמני

בישראל אנחנו כבר מזמן לא מתווכחים רק על גובה התקציב, איכות החינוך או זמינות התחבורה הציבורית. כלומר, לא באמת מתווכחים, הרי שמאחורי רבים מהמאבקים עומד הניסיון של כל צד לכפות על האחר את דמות המדינה שבה הוא מאמין. כך הפסד בבחירות הופך מהפסד פוליטי לאיום על הזהות ועל אורח החיים.

זו "המטוטלת הישראלית". ממשלה אחת מקדמת מהלכים, והממשלה הבאה מבטלת אותם. ככל שצד אחד מושך חזק יותר כשהכוח בידיו, כך המטוטלת חוזרת בעוצמה גדולה יותר כשהשלטון מתחלף. את המחיר משלמים האזרחים, והיכולת לתכנן לטווח ארוך ולשתף פעולה הולכת ונשחקת.

לא הכרעה ולא פשרה

מול המציאות הזאת מציעים לנו בדרך כלל שתי תשובות. הראשונה היא הכרעה: לנצח בבחירות ולעצב את המדינה לפי הערכים שלנו. השנייה היא פשרה: לדבר, להקשיב ולהגיע להסכמות.

אבל שתי הגישות מתעלמות מאותה עובדה: הקבוצות השונות בחברה הישראלית אינן מתכוונות לוותר על זהותן ועל ערכי היסוד שלהן. ניצחון בבחירות יכול לקבוע מי ישלוט בשנים הקרובות, אבל לא לגרום למי שהפסיד לקבל את תפיסת העולם של המנצחים. ומנגד, גם הידברות אינה יכולה לגשר על כל מחלוקת כשהפשרה דורשת מאנשים לוותר על מה שהכי חשוב להם.

מכאן, שהפתרון הוא לא לגרום לכולנו להסכים, אלא להפוך את מלחמת הערכים למיותרת. לאפשר לכל קבוצה לחיות לפי ערכיה, בלי לכפות אותם על האחרות ובלי לפגוע בחופש שלהן.

הציבור לא יכול להישאר צופה מהצד

כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכספים ראיתי מקרוב את קרבות הגלדיאטורים בכנסת שמתומרצים על ידי המערכת שמעודדת מאבק על השליטה במקום שיתוף פעולה. לא משום שהפוליטיקאים טובים או רעים, אלא משום שאלה כללי המשחק שבתוכם הם פועלים. לכן אי אפשר להפקיד את שינוי השיטה בידיהם בלבד. גם מומחים יכולים לנתח ולהציע חלופות, אבל אינם יכולים להעניק לשינוי לגיטימציה ציבורית בעצמם.

במכון האסטרטגי לעתיד ישראל אנחנו מציעים להתחיל לא משיטת ממשל מוכנה, אלא מהסכמה על העקרונות ועל הדרך לבנייתה. השיטה החדשה צריכה להגן על ערכי הליבה ללא כפייה הדדית, ליצור תמריצים לאחריות כלכלית ולשותפות בנטל, ולהבטיח ממשלה מקצועית, יעילה ואחראית שמשרתת את כלל הציבור ומסוגלת לפעול לטווח ארוך. כל אלה צריכים להישען על כללי משחק יציבים, שלא משתנים בכל פעם שיש יתרון קטן לצד אחד.

איך זה יעבוד? מועצת מומחים שחבריה ייבחרו בידי כלל סיעות הכנסת תבחן את הכשלים הקיימים, תבחן את ההצעות הקיימות ומהניסיון בעולם תפתח חלופות. לצידה תפעל אספת אזרחים שתיבחר באקראי, כך שהרכבה ייצג את חלקיה השונים של החברה הישראלית. חבריה ילמדו את הסוגיות, יספקו משוב להצעות המומחים וישתתפו בהערכת ההמלצות.

החלופות יוצגו לדיון ציבורי רחב, שבו הציבור יוכל להציע תיקונים. בסופו של התהליך ההכרעה תהיה של הציבור, במשאל העם הראשון בישראל. הציבור לא יתבקש רק לאשר פתרון שמישהו אחר בחר בשבילו. הוא יהיה שותף בעיצובו.

להחזיר את הרכבת למסילה

ישראל דומה לרכבת שירדה מהמסילה. בתוך הקרונות אנחנו מתווכחים מי צריך להיות הנהג. זה ויכוח חשוב, אבל החלפת הנהג לבדה לא תחזיר את הרכבת למסלול.

מגיע רגע שבו הנוסעים עצמם צריכים לעצור את הרכבת, לצאת מהקרונות ולהחזיר אותה יחד למסילה מתוקנת. זה הרגע המכונן שבו הציבור מחליט לא רק מי ינהיג אותו, אלא לפי אילו כללים המדינה תתנהל. בעיניי, ישראל נמצאת ברגע הזה.

הבחירות יסתיימו. השאלה היא אם ניכנס שוב לעוד סיבוב של המטוטלת הישראלית, או שנתחיל יחד לשנות את השיטה. זו הדרך לבנות לכידות, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות כללים שמאפשרים לנו לנהל מדינה גם כשאנחנו חלוקים.

אנחנו לא צריכים אחדות, ובטח שלא אחידות. אנחנו צריכים לכידות.

>>> אלכס קושניר הוא מנכ"ל המכון האסטרטגי לעתיד ישראל, לשעבר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ומנכ"ל משרד העלייה והקליטה