בעולם הערבי מחכים לממשלה חדשה, אבל ספקנים לגבי ישראל אחרת

התקשורת בעולם הערבי עוקבת בעניין רב אחר הבחירות בישראל מתוך הערכה כי לתוצאותיהן תהיה השפעה על מדיניותה באזור ועל הפלסטינים. ניתן להתרשם כי בתקשורת הערבית בולטת היכרות מעמיקה של פרשנים ערבים עם המערכת הפוליטית בישראל, לרבות ההבדלים בין המפלגות ובתוכן - היכרות שלא תמיד זוכה למקבילה בסיקור הישראלי של הפוליטיקה במדינות ערב.

המונח "תקשורת ערבית" מקיף מגוון רחב של אמצעי תקשורת, הכולל את רשתות הלוויין, העיתונות הכתובה והאלקטרונית והרשתות החברתיות במדינות רבות באזור ומחוצה לו, ולכן קשה להציג תמונה מלאה ומהימנה של הקולות בה.

במחיר של הפשטה, ניתן לחלק את השיח הערבי ביחס לבחירות לשתי מגמות:

המגמה הפסימית: גישה בולטת במגמה זו רואה בנתניהו לא את הבעיה עצמה, אלא ביטוי למגמות עומק בחברה ובפוליטיקה הישראלית, שנעו בחדות ימינה בעקבות 7 באוקטובר ואימצו תפיסת ביטחון נוקשה. לפי גישה זו, גם אם איזנקוט ייבחר לראשות הממשלה, השינוי יתבטא בעיקר בסגנון, ביחסים עם וושינגטון ובמידה רבה יותר של פרגמטיות מדינית, אך לא בשינוי מהותי במדיניות כלפי הפלסטינים. גישה זו בולטת במיוחד בסיקור של רשת אל-ג'זירה הקטארית, אך ניתן למצוא לה ביטוי גם בכלי תקשורת ערביים אחרים.

כך, למשל, העיתונאי הירדני אוסאמה א-שריף פרסם מאמר באתר סעודי, שכותרתו אומרת הכול: "נתניהו, איזנקוט, לפיד: שלושה שמות, מדיניות אנטי-פלסטינית אחת". לדעתו, הבחירות למעשה אינן מציעות אלטרנטיבה אמיתית מבחינת הפלסטינים והעולם הערבי, משום שכל המועמדים מחזיקים בעמדות ביטחוניות דומות ואינם מציעים מדיניות חדשה בנוגע לפתרון הבעיה הפלסטינית. לדעתו, אף שמלחמותיה הבלתי-נגמרות של ישראל לא הצליחו לקבור את הסוגיה הפלסטינית, אין לצפות לשינוי אמיתי במדיניות ישראל כלפי הסוגיה. גישה זו נתמכת על ידי משקיפים ועיתונאים פלסטינים רבים.

אלה התומכים בדעה הזו שמים דגש על התהליכים ההיסטוריים והשינויים הסוציולוגיים שהתחוללו בחברה היהודית מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, אשר מהווים מכשול בפני שינוי משמעותי במדיניותה של ישראל לאחר הבחירות. במובן הזה, אין חשיבות רבה לאישיות העומדת בראשה של הממשלה, משום שהיא כבולה באילוצים קואליציוניים והיא צריכה להיענות לאלקטורט שהוא ברובו הגדול ימני.

הספקנות הערבית אינה נובעת רק מהערכת יחסי הכוחות הפוליטיים בישראל, אלא גם מהמשקעים העמוקים שהותירו המלחמות מאז 7 באוקטובר, אשר לא ייעלמו בהכרח עם חילופי שלטון.

המגמה האופטימית: כותבים השייכים למגמה זו מעריכים שממשלה חדשה עשויה לפתוח מרחב מדיני חדש להידברות שאולי יוביל להרחבת הסכמי אברהם. גישה זו באה לידי ביטוי בכמה כלי תקשורת במפרץ. מדובר באופטימיות מותנית וזהירה והיא לא בהכרח משקפת עמדה של השלטון.

כך, למשל, הפובליציסט המצרי סובחי שבאנה כתב בעיתון אל-ג'זירה הסעודי, כי בחירת איזנקוט עשויה לפתוח חלון הזדמנויות לשינוי, משום שעבורו השימוש בכוח צבאי אינו מטרה אלא כלי להשגת תוצאה מדינית, וזאת בניגוד לנתניהו ששבוי בידי הימין הקיצוני.

באותו עיתון התפרסם גם מאמר של הפובליציסט אחמד אדם, המעריך שממשלה חדשה בישראל עשויה להקל על מדינות הסכמי אברהם להרחיב את יחסיהן הגלויים עם ישראל, לאפשר את חידוש הדיאלוג המדיני בדרג הבכיר בין ישראל למצרים ולירדן, להסיר מכשול פוליטי ופסיכולוגי מרכזי בפני שיפור היחסים האזוריים וליצור תנאים לחידוש המשא ומתן עם סעודיה אם הממשלה החדשה תציע התקדמות ממשית בסוגיה הפלסטינית.

היטיב להמחיש את המתח בין שתי האסכולות עומר רדאד, פרשן פוליטי וביטחוני ירדני. הוא טוען מחד כי גורמים שונים באזור רואים בבחירות בישראל הזדמנות לעיצוב מחודש של המדיניות הישראלית באופן שעשוי לפתוח חלון חדש לתהליכי השלום והנורמליזציה שנעצרו בגלל מדיניות הימין הקיצוני, אך בה בעת מזהיר שהבחירות עשויות להביא להחלפת אישים, אך לא לשנות את עקרונות היסוד של המדיניות הישראלית, הנשענים על תפיסות ביטחוניות שהתחזקו לאחר 7 באוקטובר.

לצד השאלה אם ממשלה חדשה תשנה את מדיניותה, עוסקים פרשנים ערבים גם בשאלה מי יוכל להביא להקמתה. בהקשר זה מתקיים דיון נרחב במקומם של האזרחים הערבים בישראל בבחירות. רבים מצביעים על האפשרות ששיעור הצבעה גבוה בחברה הערבית יכריע את גורלו הפוליטי של נתניהו, ומקדישים תשומת לב מיוחדת למנסור עבאס ולרע"ם.

אולם לצד ההכרה בכוחם האלקטורלי של הערבים, בולטת גם הספקנות לגבי נכונותן של מפלגות האופוזיציה היהודיות להסתמך עליהם בהקמת הממשלה הבאה. כך נוצר פרדוקס: האזרחים הערבים עשויים להיות גורם מכריע בחילופי השלטון, אך לא בהכרח שותפים בעיצוב מדיניותה של הממשלה החדשה.

הממצא המעניין ביותר העולה מן השיח התקשורתי הערבי הוא הפער בין התקווה לחילופי שלטון בישראל לבין הספקנות באשר לאפשרות שאלה יביאו לשינוי מהותי במדיניותה. עבור חלק מהפרשנים, ממשלה חדשה עשויה לפתוח חלון הזדמנויות לשיפור היחסים האזוריים, ואולי אף לחידוש תהליך הנורמליזציה. אולם גם האופטימיסטים אינם מצפים בהכרח לשינוי יסודי במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. במובן זה, השיח הערבי הוא במידה רבה "אופסימיסטי", אם להשתמש במונח שטבע אמיל חביבי: הוא משלב תקווה לשינוי פוליטי עם פסימיות לגבי האפשרות לשינוי אסטרטגי. בעולם הערבי, כך נראה, מייחלים לישראל בלי נתניהו, אך מטילים ספק בכך שישראל בלי נתניהו תהיה גם ישראל אחרת.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל של מיתווים