לשבור את החרם הפוליטי האמיתי בכנסת

אלו ימים מורכבים למחנה השינוי. אחרי שנים של מאבק עיקש, ובעיקר מול השבר העמוק של 7 באוקטובר, קיווינו שהבחירות הללו יולידו התפכחות ציבורית רחבה ואת ההבנה שאי אפשר להמשיך באותה הדרך. אלא ששינוי חברתי עמוק אינו מתחולל ביום בחירות אחד. שנאה, גזענות ופחד אינם מתפוגגים עם ספירת הקולות בקלפי; שורשיהם עמוקים, ותיקונם דורש עבודה חינוכית וציבורית ארוכת טווח.

• המהלך שיאפשר את צירוף החרדים לממשלה - ו"הביטוח" שהם רוצים לקבל

ובכל זאת, תוצאות הבחירות יצרו הזדמנות היסטורית. לגוש השינוי יש רוב בכנסת שיכול לבטל את חוקי המהפכה המשטרית, למנות ועדת חקירה ממלכתית ולבצר מחדש את הדמוקרטיה. זו הזדמנות להקים קואליציה של אזרחים שומרי חוק, עובדים ומשלמי מיסים שרוצים לבנות כאן חיים מול אלו שמקדמים שנאה, שחיתות ומלחמות נצח.

נתניהו מצידו מנסה לקדם ממשלת אחדות כדי לשמור על כיסאו, אך ישיבה איתו תהיה תעודת הכשר לדרך המושחתת והמפקירה שלו. מי שאחראי להפקרת החטופים והאזרחים הערבים, להסתה נגד מבקרים ולניסיונות לגנוב את הכרעת הרוב בשיטות של משטרים אפלים - אסור שישב בממשלת שינוי. בשלוש השנים האחרונות ראינו שאין לו גבולות, וכדי להינצל ממשפטו הוא ירמוס כל מי שעומד בדרכו. אחרי אובדן כה כבד, אסור לראשי הגוש להתפשר על ממשלת אחדות חלולה שתעניק לו חבל הצלה ותמסמס כל סיכוי לתיקון.

האפשרות האחרת, האמיצה והמורכבת יותר, היא ממשלה שתישען על שותפות פוליטית אמיתית בין יהודים לערבים, ותאגד את מפלגות המרכז, השמאל, הימין הממלכתי והמפלגות הערביות. שותפות כזו לא תהיה פשוטה ויתגלעו בה מחלוקות קשות על ביטחון, כלכלה והסכסוך. אך דווקא התמודדות אמיצה עם המחלוקות הללו תהיה תחילת השינוי: שותפות אזרחית של מי שרוצים להשקיע בבית משותף, ולא של מי שמחפשים רק לעשות לביתם ולפרק את האחר.

מאז 7 באוקטובר הפך השכול לקול משפיע בשיח, אך נדמה שלעיתים מצפים מאיתנו, המשפחות השכולות, להסיק ממנו מסקנה אחת בלבד: עוד כוח, עוד מלחמה, עוד הכרעה. מי שמבקשים פיוס או אופק מדיני נדרשים כמעט להתנצל. אלא שאין לאיש בעלות על השכול, ואין מסקנה פוליטית אחת שמתחייבת ממנו. הזכות שלנו לדרוש עתיד אחר אינה פחותה מזכותם של המאמינים בדרך אחרת.

אני כותבת את הדברים מתוך האובדן האישי שלי. יורם מצגר, חמי, נחטף מביתו בניר עוז ונרצח בשבי חמאס. האובדן הזה אינו רעיון פוליטי או ויכוח באולפן, אלא התמודדות יום-יומית עם חסרונו של מי שכל כך אהב לפנק את הנכדים, לבשל ארוחות שישי ולהתווכח לשם הוויכוח. דווקא משום כך אני מסרבת לקבל את התפיסה שהדרך היחידה לכבד את זכרו היא לחיות ממלחמה למלחמה.

כחברה בפורום המשפחות השכולות הישראל-פלסטיני, אני פוגשת פלסטינים שאיבדו את יקיריהם. איננו מסכימים על הכול, והכאב של האחר אינו מקטין את שלנו. אך במפגשים האלה קורה דבר שנעלם מהציבור: אנשים שהיו יכולים להיות אויבים, בוחרים להכיר בכאב הדדי. אם אנחנו מסוגלים לעשות זאת אחרי כל מה שאיבדנו, מדוע מנהיגים יהודים וערבים אינם יכולים לשבת סביב שולחן ממשלה אחד?

ממשלה כזו תוכל להיאבק בפשיעה, לחזק את הדמוקרטיה, לבלום את האלימות והסיפוח, ולהתחיל לבנות אופק מדיני. מעבר לכך, היא תוכיח לדור הבא ששותפות אינה חולשה. ועוד נקודה למחשבה: איך תיראה ישראל בעולם אם ממשלת שינוי לא תכלול אף מפלגה ערבית לאחר הישג כל כך משמעותי בקלפי? מה זה אומר על הדמוקרטיה שלנו?

המאבק לא הסתיים בקלפי. הרשתות האזרחיות שבנינו חייבות להמשיך לפעול, והמעורבות שלנו חייבת להתגבר כדי ללחוץ על נבחרי הציבור או לגבות אותם בפעולתם למען החברה כולה. אחרי כל מה שאיבדנו, אסור לנו להסתפק בחזרה לנורמליות הישנה והפסיבית. הדרך האמיתית לכבד את יקירינו היא להיאבק כדי שלא יהיו עוד משפחות כמונו.

>>> אילה מצגר היא כלתו של יורם מצגר ז"ל שנחטף מניר עוז ונרצח בשבי חמאס, חברת פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני