אחרי הבחירות הגורליות בתולדות המדינה מגיע המבחן הגורלי לא פחות של של גוש השינוי
אם מתנהלים כמו מדינה דמוקרטית, שבה כל קול קובע, אז התשובה היא חד-משמעית: יש רוב מוחלט שאומר לא לממשלת הימין המלא של נתניהו • השאלה אם ליברמן, בנט ואיזנקוט יכולים להיות במקום שבו הם ישנו את הכללים שהקול הערבי לא במשחק - ולהשביע ממשלה • הניסיון מהקמפיין הזה מראה שהם לא שם, אז מה בכל זאת יכול לקרות?


צריך להתחיל עם השורה התחתונה: הבחירות האלה היו משאל עם על דרכה של ממשלת נתניהו, ממשלת הימין על מלא.
אם מתנהלים כמו מדינה דמוקרטית, שבה כל קול קובע, אז התשובה היא חד-משמעית: יש רוב מוחלט שאומר לא לממשלת הימין של נתניהו. בעיקר אמרו את קולם הבוחרים הערבים, שהיוו את דפוס ההצבעה הכי דומיננטי, או לחלופין את הפתעת הבחירות - וזו תוצאה ישירה של המדיניות של איתמר בן גביר ושל הכיוון שאליו הוא לקח את המדינה.
עד כאן זה מאוד ברור, אבל לתוך זה נכנס אירוע חדש: לאורך השנים האחרונות בישראל נקבעו כללי משחק שאומרים שבמדינת ישראל יש קול שקובע - ויש קול שיש לו מעמד משני. הכניסה לקול הקובע מותנית בהיותך יהודי. לא משנה מה עמדותיך - אתה מקבל זכות להשתתף בהנהגת המדינה. לחלופין, אם אינך יהודי, אתה יכול לגלות נאמנות, על פי אותו הקריטריון של הרוב היהודי, שמחליט אם עברת את המבחנים.

האירוע הזה הגיע בזמנו באופן אירוני דווקא מכיוונו של ליברמן, שבמערכת הבחירות של 2009 הציב על שלטי החוצות את הסלוגן "בלי נאמנות - אין אזרחות". אז הינה, זה פוגש אותנו שוב ב-2026.
אם כן, שינוי הוא אפשרי - אך רק בתנאי שמדובר בקולות יהודיים או בקולות של גויים שעברו את מבחן הנאמנות. ולמרות זאת, אם מסתכלים על מה שעבר על יוסף חדאד, שלכאורה התקבל למחנה הלאומי בגלל ששירת בגולני ונשבע כציוני - רואים שזה לא הספיק. לאורך כל הקמפיין, ראש מפלגתו עופר וינטר ספג מהצד האמוני של הימין הערות וטענות שאסור להצביע ליוסף חדאד כי הוא גוי.
אנחנו נמצאים בצומת, וזה לא מקרי
נתניהו כבר זיהה מזמן שהדרך שלו לשמור על רוב מוחלט בשלטון היא להפריד בין הציבור היהודי החילוני-ליברלי לבין השותפים שהוא יכול למצוא בציבור הערבי, שגם מעוניינים בחיים דמוקרטיים.

לאורך השנים האחרונות, הקולות היהודיים הציוניים בגוש השינוי יצאו מנקודת הנחה שהדרך היחידה לשנות באמת היא לשכנע את היהודים לבטוח בגוש השינוי, לומר שהם מספיק נאמנים ויהודים. במקום לפנות מלכתחילה לציבור שאיתו יש להם מכנה משותף של חיים אזרחיים (עדיין עם זהות יהודית, יש לציין) - הם הפנו לו גב והתעסקו בלריב אחד עם השני. וכל זה בגלל אותו קמפיין של נתניהו.
ראיה ברורה לכך היא שביום הבחירות בנט הסתובב עם מגפון ברוטשילד, ויאיר גולן היה צריך להתחרות בו על הקולות - במקום להושיט יד לשותפות יהודית-ערבית ולהביא עוד מנדטים ערבים לתוך המפלגות שיכולות "להחליק טוב יותר בגרון".
בנט גם לא השכיל להבין שאין לו סיכוי מצד אחד ללכת עם יאיר גולן ויאיר לפיד, ומצד שני להצליח להביא קולות ממחנה הימין. זאת, משום שבגוש הימין רואים בצד השני איום על התפיסה השלטונית החדשה שהשריש נתניהו, מדינה שמעניקה דמוקרטיה ליהודים - אבל לא לשאר האזרחים. זה האירוע שהביא אותנו עד הלום.

לכאורה, האופציה הטובה והנוחה היא בכל זאת לשמר מעין ממשלת אחדות שתוכל לצלוח את הפלונטר הזה, אבל זו אופציה שלא נראית כרגע בקלפים בגלל חוסר האמון בנתניהו, אך בעצם גם בשל המאבק בין הגושים על הזהות האמיתית של המדינה.
אנחנו ניצבים בפני שתי אופציות מאוד קשות. מצד אחד מערכת בחירות נוספת, שהציבור היה מאוד נחרץ לגביה ואמר שהוא לא מעוניין בה. מצד שני הרמת ידיים של הציבור הליברלי, שינסה למצוא את דרכו החוצה כי הוא מבין שאין לו יכולת השפעה. המצב השני יכול לדחוק את הציבור הערבי, שהושיט יד וביקש להשתלב, להפנות עורף למדינה ולממש את הפחד הגדול של הציבור היהודי. וזה יהיה בדיוק מה שגוש הימין רצה להוכיח.
האופציה השלישית בצומת הזה, היא שגוש השינוי יכיר בכך ששינויים יכולים להיות לא נעימים. המשמעות היא שהגוש הזה יעשה מה שהוא צריך כדי לממש את הניצחון שהוא קיבל כדי לחולל שינוי בדמות ברית עם הערבים - שתדרוש אומץ. הן בגלל המכבש של נתניהו, והן בשל התפיסה של הציבור כלפי הערבים מאז 7 באוקטובר - שהלכה והקצינה ימינה. זו רתיעה שבהחלט אפשר להבין מאז הטבח הנורא.

האופציה הזו אומרת שגוש השינוי יבין שצפויים מאבקים. יש להחליף את יושב ראש הכנסת, לנסות להשביע ממשלה, להוציא את נתניהו - ולהמשיך משם. הבעיה היא שזה דורש חזית אחידה של אינטרסים, מנהיגות אמיצה ונכונות להעביר את ישראל תקופה מאוד מורכבת. אם מסתכלים על ההתנהלות של גוש השינוי עד פתיחת הקלפיות, זה לא היה שם - ולכן יהיה גם קשה לראות את זה קורה עכשיו.
איש המפתח הוא ליברמן
מה יגבר על מה? השנאה והתיעוב של ליברמן לנתניהו, כפי שהשמיע בנאומו מיד לאחר פרסום תוצאות המדגמים? או הנאמנות לערכים שהוא מוביל לאורך השנים, והתפיסה לפיה במדינת ישראל הרוב שצריך לקבוע הוא הרוב היהודי ואלו שמגלים נאמנות? אגב, יש לציין באופן מעניין כי בנאומו אמש, ליברמן השתמש בשפה קשה כלפי נתניהו, אך נזהר לגבי כל היתר.
יושב ראש ישראל ביתנו נמצא כאן על קרני הדילמה, והוא אולי היחיד שיכול להוביל את האופציה השלישית. דווקא משום שהוא מזוהה עם אותה תפיסה של רוב יהודי קובע, ליברמן יכול להזהיר מהמשך שלטון נתניהו ולומר כי הסכנה הזו גדולה יותר. זה מה שייתן לו את הסיכוי להכשיר מהלך כזה.

בשורה התחתונה, זהו רגע מבחן. הבחירות האלה מלכתחילה היו הגורליות בתולדות המדינה, ואמורות בעצם לקבוע מהו כיוונה ומהי זהותה של ישראל.
נצטרך לראות לאן הולכים מכאן. החברה הישראלית תשלם מחיר אם היא תקבל את התפיסה שאומרת שיש כאן אזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. זו זכותה של המדינה להגדיר את זה, אבל צריכים להיות מוכנים למחיר - ונתניהו אמר את זה באופן מאוד ברור לפני הבחירות: סופר ספרטה, נלחמים בציפורניים בסנקציות, משלמים בקריפטו ולא מצליחים להחזיק את הכלכלה שהציבור הדמוקרטי-ליברלי רוצה בה. יש רוב יהודי שאומר שבזה הוא בוחר. הצד השני צריך להחליט אם הוא נאבק בזה.
