אין לאף אחד וטו על תוצאות הבחירות

במאמר שפרסמתי כאן בפברואר הזה הזהרתי מפני ניסיון לערער את האמון בתוצאות הבחירות. ההיגיון הפופוליסטי מוכר: אם המנהיג, ורק הוא, מייצג את העם, הפסדו בבחירות אינו יכול להיות הכרעה לגיטימית. מוכרחה להיות קנוניה. "ראינו כבר בארצות הברית של טראמפ ובברזיל של בולסונארו, דמויות שראש הממשלה נתניהו אוהב לשאוב מהן השראה, ניסיונות להביא לאי-הכרה בתוצאות הבחירות. אין סיבה לחשוב שזה לא יקרה פה", כתבתי אז. בשני המקרים, הגיעו שם הדברים גם להסתערות על מוסדות הדמוקרטיה.

לצערי, כעת הדפוס הזה מתפתח אצלנו. לפי הדיווחים, הליכוד ביקש לעכב את פרסום תוצאות הבחירות עד לבירור חשדות להתערבות זרה, ובישיבה אצל ראש הממשלה הומלץ לנציגי המפלגה בוועדת הבחירות להצביע נגד אישור התוצאות. זה מזכיר את דרישת טראמפ מסגנו מייק פנס להשתמש בתפקידו בהליך ספירת קולות האלקטורים כדי לחסום את אישור ניצחונו של ביידן, אף שלא הייתה לו סמכות כזאת. ההיגיון זהה: לתת לגורם המשתתף בהליך כוח לסכל את תוצאותיו.

גם לוועדת הבחירות ולעומד בראשה אין סמכות להקפיא את הכרעת הבוחר

אלא שוועדת הבחירות אינה המקום להכריע בטענות כאלה. ועדת הבחירות מורכבת מנציגי הסיעות בהתאם לכוחן בכנסת היוצאת. בראשה אומנם עומד שופט, ולצידה פועל מערך מקצועי, אבל המליאה היא גוף פוליטי, שבו עשוי להישמר הרוב של הקואליציה היוצאת גם לאחר שהציבור בחר רוב אחר. הענקת סמכות למליאה למנוע את פרסום התוצאות פירושה שנציגי הרוב הישן יוכלו לחסום חילופי שלטון.

למליאה גם אין כלים הדרושים לבירור חשדות. היא אינה גוף חקירה ואינה בית משפט המברר ראיות ושומע עדים במסגרת הליך שיפוטי. חשדות כאלה צריכים להתברר אצל גורמי החקירה, וטענות משפטיות נגד התוצאות צריכות להתברר בערכאה שהוסמכה לכך.

חשדות מחייבים בדיקה, אך הם אינם מעניקים למפלגה, לוועדת הבחירות או ליושב הראש שלה סמכות להקפיא את הכרעת הבוחרים.

ההסתערויות בוושינגטון ובברזיל מלמדות לאן עלול להגיע קמפיין שמציג חילופי שלטון לגיטימיים כגנבה.

נקודת המוצא המשפטית פשוטה. סעיף 11 לחוק־יסוד: הכנסת קובע: "תוצאות הבחירות יפורסמו ברשומות תוך שמונה ימים מיום הבחירות". אין בסעיף הסתייגות המאפשרת להמתין עד שכל המפלגות יתרצו, עד שכל חשד יוסר או עד שתסתיים חקירה. זהו מועד מחייב שנקבע בחוק יסוד ולא ניתן להאריכו בשום מקרה. סעיף 84 לחוק הבחירות משלים את ההוראה ומטיל על ועדת הבחירות את החובה לפרסם את התוצאות לאחר סיום הספירה ובתוך המועד החוקתי.

בשנת 2020, כאשר הליכוד ביקש לדחות את פרסום התוצאות כדי לאפשר עיון בחומרי בחירות נוספים, הבקשה נדחתה. בהחלטה הובהר כי לא הוצג מקור משפטי המאפשר לוועדת הבחירות להפר את הוראות הדין, וכי הרצון לבדוק חומרים נוספים אינו מצדיק חריגה מהמועד הקבוע בחוק היסוד. ההיגיון חל גם היום - הצורך בבדיקה אינו יוצר סמכות לעיכוב.

כאן נדרשת הבחנה שהליכוד מבקש לטשטש. עו"ד בומבך טוען בפניתו ליו"ר ועדת הבחירות ש"לנשיאות ועדת הבחירות המרכזית סמכויות ותפקידים שונים במעלה ההליך המוביל אל החלטת מליאת הועדה לאשר את פרסום תוצאות הבחירות" ושהיא אינה חותמת גומי. טענה זו מטעה. לפי תקנות הבחירות, ועדת הבחירות אומנם מאשרת את חישוב חלוקת המנדטים, אבל אין פירוש הדבר שחבריה רשאים להחליט אם לקבל את הכרעת הציבור. אישור החישוב אינו הצבעת אמון בתוצאות הבחירות. אחרת, היינו מפקידים בידי נציגי המתמודדים את הכוח למנוע את פרסום ההפסד שלהם. עניינן של תקנות הבחירות בסיכום הקולות הכשרים ובחישוב חלוקת המנדטים. הן אינן מסמיכות את הוועדה לעכב את פרסום התוצאות בשל חשדות לזיופים או להתערבות זרה. וממילא, תקנה אינה יכולה לגבור על חובה שנקבעה בחוק ובחוק יסוד.

פרסום התוצאות לא סוגר את הדלת בפני בירור משפטי

התערבות זרה, ככל שהתרחשה, היא עניין חמור. כל חשד שהתעורר יש לחקור ברצינות. ככל שהחשדות נוגעים לקולות, לספירה או לתוצאות, יש לבדוק את הראיות ולהפעיל את הסמכויות שהחוק מעניק. והמשפט הישראלי קבע מסלול מפורש לבירור טענות נגד תוצאות הבחירות: ערעור בחירות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. בין העילות שנקבעו בו נמצאת במפורש הטענה שקולות שניתנו לרשימה מסוימת הושגו שלא כחוק. גם חבר בוועדת הבחירות רשאי לפנות למסלול הזה.

לכן, המצב הקיים ברור מבחינה משפטית. יש חובה לפרסם את התוצאות, ופרסום התוצאות אינו סוגר את הדלת בפני בירור משפטי או תיקון. הוא מאפשר להליך הדמוקרטי להתקדם, תוך שמירת האפשרות לתקוף את התוצאות בראיות ובמסגרת מוסמכת. אולם אפילו ערעור בחירות שהוגש לבית המשפט אינו מעכב, בשום מצב, את עבודת הכנסת.

יש לכך גם הצדקה דמוקרטית עמוקה. לוועדת הבחירות אין כלי חקירה, וחקירות עשויות להימשך שבועות וחודשים. אם די בעצם קיומו של חשד (שאפשר להעלות שוב ושוב) כדי לעצור את פרסום תוצאות הבחירות, לא יהיה מועד מחייב להשלמת הבחירות. תמיד אפשר יהיה לטעון שנותר חשד לא פתור. כך עלולה הדרישה לבירור להפוך למכשיר לעיכוב חילופי השלטון, ואת זה אסור לקבל.

אפשר לערער על תוצאות הבחירות בהליך הקבוע בחוק, אי אפשר להטיל עליהן וטו.

לכן החלטתו של השופט סולברג לדחות, לפי העדכון האחרון, את בקשת הליכוד לכנס את הנשיאות והמליאה חשובה במיוחד. ההבהרה שאין לגופים האלה סמכות למנוע את פרסום התוצאות ובכך להאריך את כהונת הכנסת היוצאת מבטאת את אותו עיקרון: הכרעת הבוחרים אינה כפופה להסכמת המפסידים.

טוהר הבחירות מחייב לבדוק חשדות, ושלטון החוק מחייב לעשות זאת באמצעות ההליכים שנקבעו לכך ובערכאות המוסכמות. אולם את תוצאות הבחירות יש לפרסם במועד. בדמוקרטיה, המפסידים זכאים לערער על התוצאה. הם אינם זכאים להחזיק אותה כבת ערובה. ההסתערויות בוושינגטון ובברזיליה מלמדות לאן עלול להגיע קמפיין שמציג חילופי שלטון לגיטימיים כגנבה. אין צורך לחכות להסתערות על הכנסת כדי לזהות את הסכנה. את הגבול צריך להציב עכשיו: אפשר לערער על תוצאות הבחירות בהליך הקבוע בחוק, אי אפשר להטיל עליהן וטו.