ניצחנו את הטילים, אסור לנו להפסיד את הסיפור

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר 2023, ישראל התאוששה מן ההלם הצבאי והוכיחה יכולת לפעול בכמה זירות. אבל במקביל לשיקום ההרתעה, נשחקה התמיכה הבין-לאומית בה. אחרי יותר מ-800 ראיונות בתקשורת הערבית, אני משוכנע: המערכה שישראל עדיין לא למדה לנהל היא המערכה על תדמית המלחמה.

ב-7 באוקטובר הופתעה ישראל. מדינה בעלת אחד הצבאות החזקים בעולם לא הצליחה למנוע מתקפה שבה נרצחו כ-1,200 בני אדם ונחטפו 251 לרצועת עזה. זו העובדה שממנה צריך להתחיל - לא מאיראן, לא מחיזבאללה ולא מהאו”ם. מאיתנו.

באותם ימים העולם ראה מי הותקף. התמונות מבארי, מכפר עזה וממסיבת נובה המחישו את ממדי האסון. אלא שככל שהמלחמה נמשכה, 7 באוקטובר התרחק מן הכותרות ואת מקומו תפסו תמונות ההרס והסבל בעזה. ישראל מצאה את עצמה מתמודדת עם האשמות ברצח עם, הרעבה, גירוש וטיהור אתני.

אני רואה את השינוי הזה מתוך האולפנים בעולם הערבי. באחד הראיונות הוטחה בי השאלה: "ישראל תכננה הכול כדי לגרש את העזתים. אתה לא מרגיש רוצח כשאתה מגן על רוצחים?".

זו אינה רק שאלה שהופנתה אליי. היא ממחישה כיצד השתנה הסיפור שמיליוני צופים מקבלים על המלחמה. אפשר לדבר על תעמולה ועל צביעות בין-לאומית, אבל אי אפשר להתווכח עם השפעת התמונות.

והשינוי ניכר גם בסקרים. בפברואר 2025, סקר של Gallup הראה ש-41% מן האמריקנים הזדהו יותר עם הפלסטינים, לעומת 36% עם הישראלים. שנה קודם לכן הזדהו 46% יותר עם ישראל ו-33% עם הפלסטינים.

זו איננה רק בעיית תדמית, זו בעיה אסטרטגית

זו מעולם לא הייתה רק מלחמת עזה. ב-8 באוקטובר 2023 חיזבאללה החל בירי לעבר ישראל. בהמשך הצטרפו החות'ים בתימן ומיליציות הנתמכות בידי איראן בעיראק ובסוריה, ובהמשך החריף גם העימות הישיר עם איראן.

ישראל הוכיחה שהיא יודעת לפגוע במפקדים ובתשתיות, ליירט טילים וכטב”מים ולפעול הרחק מגבולותיה. אבל דווקא לבנון מלמדת מדוע הישג צבאי לבדו אינו מספיק.

השאלה הגדולה היא מי יקבע את עתידה של לבנון - המדינה הלבנונית או ארגון חמוש הנתמך בידי איראן. בראיונות בעולם הערבי אמרתי זאת במפורש: "השאלה איננה אם ישראל רוצה לכבוש את דרום לבנון. השאלה היא אם חיזבאללה מוכן לשחרר את דרום לבנון מאחיזתו, להתפרק מנשקו ולאפשר למדינת לבנון ולצבא לבנון לשלוט בכל שטחה”.

זה צריך להיות המסר: לא ישראל נגד לבנון ולא ישראל נגד העם הלבנוני, אלא ישראל נגד מצב שבו ארגון חמוש מחליט עבור מדינה שלמה מתי היא יוצאת למלחמה.

איראן הבינה מזמן את חשיבות התודעה ומשתמשת בסוגיה הפלסטינית לביסוס לגיטימציה אזורית. גם טורקיה של רג’פ טאיפ ארדואן למדה את המשחק. בשנים שבהן הלירה נשחקת, האינפלציה מכבידה ויוקר המחיה מעסיק מיליונים, ישראל הופכת שוב ושוב לכתובת נוחה. לפעמים ישראל אינה הבעיה שמנהיג באזור מנסה לפתור - היא הנושא שבאמצעותו הוא מעדיף לדבר על בעיות אחרות.

אבל העולם הערבי אינו מקשה אחת. יש לבנונים שרוצים שמדינתם, ולא חיזבאללה, תחליט על מלחמה ושלום. יש איראנים שהמאבק שלהם הוא במשטר. יש תימנים שאינם חות'ים, ויש מיליוני ערבים שרוצים יציבות, כלכלה ועתיד לילדיהם.

באחד הראיונות נשאלתי: "אתה באמת ערבי מוסלמי?". מאחורי השאלה הזאת מסתתרת הנחה כאילו ערבי מוסלמי אינו יכול להגן על ישראל, וישראל היא האויב שלו ולא הבית שלו. דווקא משום שאני מכיר את שתי השפות ואת שני העולמות, אני יודע שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

בדיוק אל הקהלים האלה ישראל צריכה לדבר. מול אירופה וארצות הברית נדרשת שפה של עובדות, משפט בין-לאומי, הגנה עצמית וראיות. מול העולם הערבי נדרשת גם שפה של ריבונות, כבוד, אינטרסים וכלכלה.

אבל יש עוד מכשול, והוא נמצא אצלנו. לא פעם נדרשתי להסביר לא פעולה של צה"ל אלא משפט של בכיר ישראלי. כאשר שר מדבר על גירוש, הגירה או נקמה, אפשר אחר כך להסביר למה התכוון - אבל הכותרת כבר נכתבה.

באחד הראיונות בערוץ אל-משהד האזורי אמר לי המראיין, מוחמד אבו עביד: "נאיל, אתה מייצג את ישראל - והשר הזה לא מייצג את ישראל?!".

זו הייתה מחמאה, אבל גם נורת אזהרה. שר בישראל צריך להבין שבזמן מלחמה גם מיקרופון הוא נשק. משפט חסר אחריות יכול להפוך בתוך דקות לחומר בידי יריביה של ישראל.

אבחון לבדו הוא לא אסטרטגיה

ישראל צריכה לעבור מהתגוננות תקשורתית ליוזמה. ראשית, עליה להפסיק להתייחס לתדמיתה כאל יחסי ציבור. מדובר בחלק מתפיסת הביטחון הלאומי, ולכן נדרש מערך מקצועי שפועל מסביב לשעון ובכמה שפות.

שנית, לפני פעולה צבאית משמעותית צריך להיות מוכן גם התיק העובדתי שלה: מי פתח באש, מה היה האיום, אילו אזהרות ניתנו ומה נעשה כדי לצמצם פגיעה באזרחים. אסור להתחיל להסביר אחרי שהסיפור כבר נכתב בידי הצד השני.

שלישית, דרושה משמעת של נבחרי ציבור. אי אפשר שמשרד החוץ יסביר מדיניות אחת ושר בממשלה יספק לעולם מסר אחר.

ורביעית - ישראל צריכה להציע עתיד, לא רק להסביר מלחמה.

גם בשאלה הפלסטינית אסור לעצום עיניים. בעולם מדברים על הרשות הפלסטינית כחלופה לחמאס, אבל כמה יודעים מה לומד ילד בכיתה ד' משכם על שכנות ועל בני דודו במערכת החינוך הפלסטינית? כמה מכירים את מנגנוני התשלומים למשפחות מחבלים רוצחים ומבצעי פיגועים? ומה משמעותה של הנהגה שאינה מצליחה למגר אלימות וטרור ומתמודדת גם בקרב הפלסטינים עם טענות לשחיתות ולמשבר אמון?

ישראל צריכה לומר מה היא מבקשת ביום שאחרי: הנהגה פלסטינית שאינה מחנכת לשנאה, אינה מתגמלת טרור, נלחמת באלימות ובשחיתות ומסוגלת לבנות מוסדות שיחיו לצד ישראל.

ישראל אינה צריכה לבחור בין ביטחון לתדמית. לפעמים ביטחונה מחייב אותה להפעיל כוח. דווקא אז היא זקוקה ללגיטימציה שתאפשר לה לעשות זאת.

מלחמות במאה ה-21 מתנהלות בשתי חזיתות: באחת צריך למנוע מן האויב להרוג אותך. בשנייה צריך למנוע ממנו לשכנע את העולם שאתה הפולש והרוצח.

ניצחנו לא מעט טילים. עכשיו צריך ללמוד לנצח גם על הסיפור.

>>> נאיל זועבי הוא איש חינוך, מרצה ופובליציסט, לשעבר מנהל בית ספר במשך 16 שנה ומחבר הספר "ערבי בשביל ישראל"