אזרחי ישראל אינם בני ערובה לזהותה היהודית של המדינה

בתוך שלל התרחישים האפשריים להרכבת הממשלה הבאה, קשה לפספס את אחת הדרמות הגדולות של הבחירות: ירידתה של מפלגת ש"ס מ-11 מנדטים ב-2022 לשישה בלבד. כמעט מחצית מכוחה הפרלמנטרי נמחק - תוצאה העשויה לסמן שינוי עמוק במערכת היחסים שבין יהדות, כוח ופוליטיקה בישראל.

ואסור לטעות בפרשנות של התוצאה הזאת. הציבור הישראלי לא נעשה פחות דתי, מסורתי או מחובר לזהותו היהודית. אדרבה - המפלה של ש"ס עשויה לסמן את תחילת ההפרדה בין היהדות הישראלית על כל גווניה, לבין המנגנונים הפוליטיים שהתיימרו במשך שנים להיות בעלי הבית עליה.

ש"ס, מרגע לידתה, ידעה לעשות שימוש מבריק ויעיל בין כוחה הפוליטי-מפלגתי לבין ניכוס כל מה שמריח ממסורת יהודית. במשך עשרות שנים היא תרגמה כוח קואליציוני לשליטה במערכות ובממסדים הדתיים, החל ממשרד הדתות, מועצות דתיות, רבנויות, בתי דין רבניים ועד למוקדי כוח מקומיים - באמצעות שליטה במשרד הפנים.

אבל חשוב מכך, הכוח הזה שימר את המונופולים עצמם - בכשרות, בגיור, בנישואים ובשירותי הדת. וכאן נמצא הסיפור הגדול של תוצאות הבחירות.

המונופולים הדתיים לא נוצרו משום שהציבור דרש אותם, ובמקרים רבים הם מתקיימים דווקא על חשבונו. כוחם נובע בראש ובראשונה מערכם הפוליטי: המדינה הפקידה, או הפקירה (איש לפי טעמו) בידי המפלגות הדתיות שליטה במערכות, בתקציבים ובמינויים, ואלה הפכו עבורן למוקדי כוח שיש להן אינטרס מובהק בשימורם.

פעם אחר פעם, כל ניסיון לפתוח את שירותי הדת לתחרות, להרחיב את חופש הבחירה של האזרחים או לשנות את מבנה המערכות הקיימות, נתקל במחסום פוליטי וקואליציוני. ולא משום שהשינוי מהווה פגיעה בדת או במסורת, אלא משום שהוא מאיים על מוקדי הכוח שנבנו סביבן. באופן אירוני, השמירה על המונופול הממסדי הדתי נעשית לא אחת אפילו על חשבון האינטרס הדתי עצמו.

עכשיו המחסום נחלש, הציבור שמאס בכוח המשחית גם בתחום היהדות והדת אמר את דברו, וחלון ההזדמנויות שהציבור העניק לממשלה הבאה - אסור שיתבזבז.

לא מספיק להחליף שר. לא מספיק למנות אנשים ראויים יותר לאותם תפקידים. אם נחליף את האנשים ונשאיר את השיטה לא עשינו דבר.

צריך לבחון את מה שהורגלנו אליו זה מכבר, תוך פירוק הקשר בין אופייה של הממשלה לשירותי הדת בישראל. זכותו של האזרח היהודי לבחור בין נותני שירותי כשרות העומדים בסטנדרטים שקובעת המדינה עשויה להיות מוסכמת על כולם; מערך גיור לאומי, שאינו כפוף להוראות הסקטור החרדי, הוא סטנדרט הכרחי במדינה ציונית - כמו גם החופש לבחור את הדרך בה יהודים רשאים להינשא במדינה דמוקרטית.

העיקרון צריך להיות פשוט: המדינה יכולה לקבוע סטנדרטים, לפקח, להבטיח איכות ורגולציה, אך אינה רשאית להחזיק במונופול על החיים היהודיים של אזרחיה. אזרחי ישראל אינם בני ערובה לזהותה של המדינה.

זו אחת המשמעויות החשובות של תוצאות הבחירות, והיא חורגת הרבה מעבר לשאלת שירותי הדת. להפרדה בין היהדות והמסורתיות הישראלית לבין הכוח הפוליטי יש השלכות מרחיקות לכת גם בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה.

מדינה שמבינה שיהדותם של אזרחיה אינה זקוקה למנגנון מפלגתי, לעסקנים ולמונופולים, גם אינה יכולה להצדיק מציאות שבה עשרות אלפי בחורי ישיבות פטורים משירות צבאי, או להעניק קצבאות ותקציבים למי שאינם משתלבים בשוק העבודה רק משום ש"תורתם אומנותם".

כאשר הדת מפסיקה להיות מטבע פוליטי, היא גם מפסיקה לשמש הצדקה לפטור מחובות אזרחיים ולחלוקת משאבים שאינה שוויונית - מודל שמדינת ישראל כבר אינה יכולה להרשות לעצמה.

לא כל הרפורמות חייבות לעבור ביום אחד. הממשלה הבאה תהיה מורכבת, והתפיסה של המפלגות החרדיות והדתיות, כבעלי המונופול על היהדות, תמשיך לשמש קלף מיקוח. גם המפלגות היותר ליברליות עשויות להיות חלוקות במעמדם של נישואים אזרחיים, גיור, כשרות והמועצות הדתיות.

אסור שהמחלוקת תהפוך שוב לתירוץ לשים את הנושאים הללו בצד. בכל קונסטלציה שלא תהיה, תוצאות הבחירות הן הזדמנות לפרק מוקדי כוח מפלגתיים, לקבוע תנאי סף מקצועיים אמיתיים למינויים, לפתוח את שירותי הדת לתחרות ולבחירה - ולהעביר בהדרגה את הכוח מהעסקנים אל האזרחים.

שישה מנדטים לש"ס אינם מבטיחים שינוי. הם רק פותחים חלון. המבחן עכשיו הוא של מי שירכיבו את הממשלה - וזו הזדמנות שיתכן ולא תחזור.

>>> עו"ד בתיה כהנא דרור היא עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן