נתניהו לא קוסם. יריביו עדיין מאמינים שכן
למרות ניסיונם הרב, בנט, איזנקוט, ליברמן וגולן מתקשים להשתחרר מתדמיתו של נתניהו כאיש שתמיד מנצח • אם הם לא באמת מאמינים, אז למה שהציבור יאמין שלנתניהו יש תחליף? • דעה


יש משהו כמעט בלתי נתפס בתמונות מהאירוע הממלכתי ביום השבעת הכנסת ה-26. ראש הממשלה נתניהו ניצל את המעמד כדי להשתלח ביריביו ולהציג את השותפות האפשרית עם המפלגות הערביות כאיום על המדינה. מולו עמדו מנהיגי גוש השינוי, שאמורים להביא לסיום שלטונו, אבל נדמה שעדיין מתקשים להשתחרר מאימתו.
יאיר גולן יצא במחאה. גלעד קריב מחה והורחק. נפתלי בנט קרא לבסוף לעבר נתניהו את השאלות המתבקשות על האחריות ל-7 באוקטובר ועל היועצים הקטארים בלשכתו. אבל בעיניי, זה היה רגע שבו כל מנהיגי גוש השינוי היו צריכים לקום ולצאת יחד מהאולם, במחאה ברורה ונחרצת.
לא מדובר בנימוסי טקס. הישיבה באולם כאילו מדובר בעוד נאום פוליטי רגיל מנרמלת את הביזוי של כנסת ישראל ואת הניפוץ השיטתי של ההסכמות והמוסכמות הבסיסיות שמאפשרות חיים משותפים במדינה הזאת. נתניהו לא רק תוקף את יריביו הפוליטיים, אלא מערער על עצם הלגיטימיות שלהם ושל שותפיהם האפשריים. דווקא מי שמבקשים להציע דרך אחרת אינם יכולים להמשיך להתייחס לכך כאל עוד חלק מהמשחק. מדוע הם מתקשים להציב גבול, אפילו ברגע כזה?
ליברמן, בנט, איזנקוט וגולן מכירים היטב את נתניהו. כולם פעלו במשך שנים בתוך המערכת השלטונית שבראשה עמד. ואולי דווקא משום כך קשה להם להשתחרר מהמיתוס שנבנה סביבו: האיש שתמיד מנצח, שתמיד נחלץ מכל משבר, שמחשב עשרים צעדים קדימה ושאי אפשר להביס אותו.
אבל מיתוסים פוליטיים אינם רק סיפורים. הם מעצבים התנהגות. כשמאמינים שאדם הוא כל-יכול, מתחילים לפעול כאילו הוא באמת כזה: נזהרים שלא להרגיז אותו, פוסלים אפשרויות מראש, ומקבלים בלי משים את גבולות המשחק שהוא קבע. כך הפחד הופך לנבואה שמגשימה את עצמה.
זהו הפרדוקס של גוש השינוי. במקום לשאול איזו ממשלה אפשר להקים, נדמה שמנהיגיו עסוקים בשאלה איזו ממשלה נתניהו יסכים שיקימו. כשהם מאמצים מראש את פסילת השותפות עם המפלגות הערביות, הם מותירים בידיו את הכוח להגדיר גם את הממשלה שאמורה להחליפו.
הסכנה אינה רק בחירות נוספות. היא גם האפשרות שמרוב פחד והיסוס ימצאו את עצמם בסופו של דבר חלק ממה שייקרא "ממשלת אחדות" עם נתניהו. אלא שזו לא תהיה אחדות, אלא עוד ממשלה משותקת, שתכליתה המרכזית היא להחזיק את נתניהו בשלטון, במקום להתמודד עם הבעיות האמיתיות של ישראל.
הם מכירים את המנגנון הזה. הם יודעים היטב לאן הוא מוביל. ובכל זאת, נדמה שהם עדיין מחפשים דרך להחליף את נתניהו בלי באמת להתעמת איתו, בלי להכעיס אותו, בלי לחצות את הגבולות שהוא עצמו שרטט עבורם. אלא שאין דרך כזאת. כדי להחליף את השלטון הם חייבים לעשות קפיצת אומץ, להשתחרר מהמיתוס של נתניהו הכול-יכול ולהעז לעשות את מה שנדרש מהם פוליטית וציבורית.
כי איך אפשר לצפות מהציבור להאמין שיש לנתניהו תחליף, כשמנהיגי גוש השינוי עצמם עדיין מתנהגים כאילו אין לו?
>>> פרופ' נועה לביא היא דיקנית בית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב - יפו
