נתניהו לא בא להושיט יד לאחדות, הוא בא לתת אגרוף

"השלום החשוב ביותר שצריך לעשות הוא שלום בית. הקמפיין מאחורינו, אנחנו עכשיו בעידן אחר. עידן אחדות בעם. לכולם: יהודים, לא יהודים, חילונים ודתיים". את הדברים האלה אמר, לפני עידן ועידנים, בנימין נתניהו מיד עם בחירתו בשנת 1996, על רקע הפילוג בעם: הסכמי אוסלו וכמובן רצח רבין. גם לאחר התבוסה בבחירות 1999, הסביר נתניהו, במסגרת קמפיין "ביבי חדש" לקראת שובו לפוליטיקה, ש"טעה כשהתרכז יותר מדי בניהול בעיות השעה על חשבון חיבור השסעים והזנחת תומכי השמאל".

• נתניהו השתלח בנוכחים בכנסת - ואז ביקש אחדות | הנאום המלא

חלפו 30 שנה ודבר לא השתנה. נתניהו מדבר שוב ושוב על אחדות, אך שורד פוליטית כשזורע פילוג. אלה בדיוק הזמירות: "ווי ווי ווי, מבטיחים בולו בולו, בום, בום, מדברים פקה פקה". למי ששכח את הלהיט משנות ה-90 בביצוע הזמר סלמן מסאלחה, אחיו של חבר הכנסת לשעבר, נוואף מסאלחה.

גם בשנת 2019, הפעם בדיוק באותו מקום, אולם מארק שאגאל, הרמת כוסית להשבעת הכנסת ה-22, אמר נתניהו: "העם אמר את דברו. צריך אחדות לאומית יחד עם אחריות לאומית". זה היה נאום קצר בהרבה. נתניהו לא תקף את יריביו הפוליטיים. הוא התרכז אז (איך לא) באיום האיראני ובצורך בחיזוק הביטחון כי... כולנו אחראים. כן. כך הוא אמר.

טקס ההשבעה אתמול (שלישי) היה חגיגי להפליא. שיאו כמובן בהשבעתו של אלישע מדן. החגיגה, שהתחילה עוד לפני שיש בכלל ממשלה, הזכירה לי אצטדיון כדורגל: קישוטים, ואבוקות של אוהדים - כאילו ניצחו עוד הרבה לפני שריקת הפתיחה. לא תיארתי לעצמי שאירוע הרמת הכוסית יסתיים אף הוא כמו בכדורגל: במקום לשחק, היה אחד, שבנאומו בא לפוצץ. כאילו אמר: אין משחק.

זה ביבי הממלכתי? ממש לא. אם כבר אמיר אוחנה, ההוא שהדיר בעבר את נשיא בית המשפט העליון, היה הממלכתי בסדום. זה היה ביבי הדמוקרט הגדול שמכיר בתוצאות הבחירות? לא בטוח. פעם בנאום השבעת ממשלתו הוא אמר ליריביו ש"להפסיד זה לא קץ הדמוקרטיה, זו מהות הדמוקרטיה".

הפעם הוא בחר להתבכיין על גנבת הבחירות, הגם שאין שום הוכחה שהן אכן "נגנבו". נהפוך הוא. יש יותר אינדיקציות שהדברים לא התרחשו או שהשפעתם זניחה. מעניין שדווקא מי שמואשם בפלילים, ממהר לחרוץ את דינם של האחרים. נתניהו המשיך בלקט ציטוטים אין-סופי של חברי כנסת ערבים התומכים בחמאס ושוללים את זכותנו על הארץ. חלקם, שיצאו מהמליאה בשירת ההמנון, קבעו לנו את זהות יו"ר הכנסת הבא (חה"כ מתן כהנא) ואפשר שגם את זהותו של ראש הממשלה הבא (חה"כ גדי איזנקוט).

אי אפשר להתכחש. צוטטו אמירות נוראיות. אבל האם זו הבמה? בהרמת כוסית, תוך האשמת כל העולם חוץ מאשתו? כל זאת במעמד הנשיא, שופטים (לא של כדורגל), חברי סגל א' ושגרירים זרים, שמקצתם אף התקשר אליי כדי להבין מה פה קרה פה?

נתניהו לא בא להושיט יד לאחדות, הוא בא לתת אגרוף לאיזנקוט שהעז לחשוב על משהו אחר. למעלה מעשרים דקות, בעל המנדט מ-ישר! ישב קפוא עד שנפתלי בנט הציל מעט מכבודו של הגוש כששאל את הנואם הבלבדי, נתניהו, מה עם חקירת טבח 7 באוקטובר.

כבר בליל הבחירות, עם היוודע התוצאות, תומכי ממשלת השינוי באולפנים, ויתרו על כמה מהעקרונות ופתחו במסע הלבנה: אפשר בעצם להישען על כל הח"כים הערבים, אפשר גם יותר מעט מממשלת מיעוט ויש גם קונץ פטנט של "חוק גיוס רך".

תארו לכם שבנאום הרמת הכוסית בטרקלין שאגאל, נתניהו היה בוחר במסע הלבנה דומה, אך שונה: "איזנקוט הוא פטריוט וגיבור", "יש לי חלום. לסיים את הקריירה הפוליטית שלי כראש ממשלת האחדות", "נחקור יחד את מחדלי העבר ונצעד יחדיו להשלמת הניצחון", ו"אם נשלב ידיים עם אחינו החרדים ועם בני דודנו הערבים הללו יבקשו להשתתף במאמץ הלאומי. הרי אתה, גדי, סעיף 3 בחזון ארבע הנקודות, קבעת: שירות לכול: צבאי, לאומי או אזרחי, גם לחרדים וגם לערבים".

בטוחני שאמירות כאלה או מכבסת מילים כזו היו ממיסות את הלב של כל החפצים באחדות, ואולי אף יותר. נתניהו גם היה משיג את כל מטרותיו - רק יותר באלגנטיות: צמצום מרחב התמרון הפוליטי של איזנקוט עד כדי אחדות או בחירות וזהו. אם המטרה היא היישר לבחירות, גם כאן נכון מבחינת נתניהו להיראות, לכל הפחות, כאחד שנורא רצה אבל זה לא יצא.

מארק שאגאל אמר פעם, שכשהוא יוצר מהלב - כמעט הכול מצליח, אבל אם זה מהראש - כמעט שום דבר. נתניהו לא דיבר על אחדות מהלב ומה שאמר מהראש היה כישלון. טוב נו, הוא כנראה לא מארק שאגאל.