ארבע שנים של מדיניות חוץ: מה הצליח, מה נכשל, ומה מחכה לנו אחרי הבחירות

ביום חמישי, ה-24 לספטמבר 2026, נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל בימת האו"ם בפעם ה-15 (קדמו לכך נאומיו ב-1998, 2009, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018, 2019, 2020, 2023, 2024, ו-2025). אני מציע לקרוא בעיון את הנאום הרהוט באנגלית, ולא להסתפק רק בקטעים מתוך ההצגה המצולמת. זה היה נאום לוחמני ומתריס כנגד הקהילה בין-לאומית, עם מסרים ברורים וחדים המופנים בעיקר לקהל בבית: ישראל תנצח במלחמה שנמשכת כבר שלוש שנים בשבע חזיתות: עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, איראן, המיליציות בעיראק; החות'ים בתימן, פלוס חזית המדיה החברתית, כי אין לנו ברירה אחרת; המשטר באיראן ייפול בסופו של עניין; הסכסוך הוא על עצם קיומנו כמדינה יהודית באזור עוין (לא משנה מהם גבולותיה); ישראל מייצגת את כוחות האור נגד הברברים; קטאר וטורקיה מנהלות מבצע אנטישמי נגד ישראל; והרבה מדינות בעולם (בעיקר במערב אירופה) שכחו את העובדה שישראל נלחמת עבור כל הדמוקרטיות בעולם והציוויליזציה המערבית. בנאום לא היה שום מסר של שלום או של תקווה, לא כלפי המדינות השכנות, וגם לא כלפי אזרחי ישראל, אלא מסר של מלחמה מתמדת ומתמשכת, עד הניצחון, לצד דברי טינה כנגד ראש עיריית ניו יורק, נשיא צרפת, איראן, האו"ם, והתקשורת הבין-לאומית הצבועה.

לא אכנס לפרשנות נוספת לגבי מהות נאום זה, אבל זאת הזדמנות לסכם עבורכם את "מאזן מדיניות החוץ של ישראל" בארבע השנים האחרונות, תוך ציון ההצלחות והכישלונות, ומה מצפה לנו מבחינת היחסים הבין-לאומיים של ישראל ומעמדה בעולם בעקבות הבחירות. אני מנסה בכך למלא ווקום בשיח הציבורי וגם כותב מאמר זה לנוכח העובדה שמספר מפלגות שרצות לכנסת ה-26 אפילו לא טרחו להציג מצע מסודר לאזרחים בנושאים של מדיניות חוץ וביטחון או בכל נושא אחר: ש"ס מאז 2006; הליכוד מאז 2009; יהדות התורה מזה שנים רבות; לרע"ם אין מצע מסודר וגם לא לעמך ישראל. לעומתן מפלגות שמתייחסות בצורה מכובדת יותר לאזרחים כוללות את הציונות הדתית וזהות; ישראל ביתנו; הדמוקרטים; ישר!; ביחד; וישנן מפלגות שמציעות רק חומר חלקי בנושא, כגון עוצמה יהודית; הרשימה המשותפת; ומפלגת הנדל-זליכה.

אני מודע היטב לכך שעבור רוב האזרחים הישראליים נושאים של מדיניות חוץ אינם עומדים בראש רשימת השיקולים עבור איזו מפלגה נצביע בעוד כחודש: סדר עדיפויות מפלגתי; ביטחון והישרדות פיזית; כלכלה ויוקר המחיה; נושאים של דת ומדינה; השוויון בנטל; תפקוד הממשלה היוצאת במנעד רחב של תחומים: חינוך, תחבורה, רווחה, התמודדות עם פשע ואלימות; ושאלת האחריות של הממשלה והעומד בראשה לגבי המחדל שהביא לטבח של ה-7 באוקטובר 2023. כל אלה הינם נושאים שמקבלים הרבה יותר בולטות ממדיניות חוץ. בוויכוחים פוליטיים, פעמים רבות אני מואשם שאני "חי בבועה", אולם, אני רוצה לטעון כאן שרב הישראלים חיים בבועה מבחינת מצבנו הבין-לאומי המדרדר והתלות שלנו בעולם (כלכלית מול אירופה, מדינית ואסטרטגית, מול ארצות הברית). יתר על כן, רוב הישראלים לא נחשפו למידת הנזק העצום שנגרם, למשל, ליהודים בתפוצות, לאקדמיה בארץ בקשריה עם העולם (למשל, רוצים להעיף אותנו מתוכנית "הורייזון" האירופית התומכת במדע הישראלי), ולרבדים אחרים של החברה האזרחית בישראל.

מה היו ההצלחות בארבע השנים האחרונות?

1. היחסים הדיפלומטיים עם רב מדינות העולם נשמרו: כיום, כ-165מדינות, מתוך 193 חברות באו"ם, מכירות בישראל ומקיימות אתה יחסים דיפלומטיים. בעקבות המלחמה בין ישראל לחמאס, שתי מדינות בלבד ניתקו יחסים דיפלומטיים עם ישראל (קולומביה עד 2026 ובוליביה עד 2025), בעוד שורה של מדינות "רק" החזירו את שגריריהן: ירדן; בחרין; טורקיה; הונדורס (עד 2026); צ'ילה (עד 2026); בליז; ברזיל; דרום אפריקה; וצ'אד. באופן יחסי, ולמרות הביקורת הגוברת על מדיניותה של ישראל, הן ביחס לעזה והן ביחס ליהודה ושומרון, עוד לא התרחש ה"צונמי המדיני", וישראל טרם הפכה למדינה מצורעת כמו דרום אפריקה של משטר האפרטהייד עד 1994.
2. למספר מדינות ישנן שגרירויות בירושלים: אלה הן ארצות הברית (הועברה ב-2018); גוואטמלה (הועברה ב-2018); הונדורס (הועברה ב-2021); קוסובו (הועברה ב-2021); פפואה ניו גינאה (נפתחה ב-2023); פרגואי (הועברה מחדש ב-2024); פיג'י (נפתחה בספטמבר 2025). בקרוב קולומביה ונאורו אמורות גם להעביר את השגרירויות שלהן לירושלים.
3. עד המלחמה, ישראל אימצה גישה מתוחכמת של מעין עמדה בלתי-מזדהה המבוססת על טרנסקציות (transactionalism): אף שישראל הייתה ונותרה חלק מהמערב הגלובלי של מדינות ה"צפון", בעשור האחרון היא אמצה עמדה בלתי-מזדהה של "קשר עם כל המעצמות", בדומה למדינות מרכזיות של הדרום הגלובלי, כגון הודו, ברזיל, דרום אפריקה, אינדונזיה, סעודיה וטורקיה. עם זאת, בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר, ישראל למדה בדרך הקשה שהיא יכולה לסמוך רק על מדינות המערב הליברלית, בראש ובראשונה ארצות הברית, ולא על סין, על רוסיה, או על מדינות אחרות מקרב ה"דרום הגלובלי" (מה שהיה פעם ה"עולם השלישי").
4. עד אביב 2024, המלחמה של ישראל בחמאס נחשבה לצודקת ולגיטימית: יש לזכור ולהזכיר שבתחילת המלחמה (מאוקטובר 7, 2023 ועד סוף אותה שנה), זכתה ישראל לתמיכה גורפת משורה ארוכה של מדינות חשובות, בעיקר מהגוש המערבי-ליברלי, אשר גינו מפורשות את הטבח של חמאס, והכירו בזכותה של ישראל להגן על עצמה, גם תוך שימוש בכוח ברצועת עזה. רשימה של מנהיגים שעלו לרגל לעוטף עזה כללה את ארצות הברית, בריטניה, מדינות האיחוד האירופי, כגון גרמניה, צרפת, איטליה, הולנד, ספרד, אוסטריה, צ'כיה, פורטוגל, פולין, יוון וקפריסין. לרשימה זו ניתן להוסיף גם את ברזיל, אוקראינה, אלבניה, שווייץ, קוסובו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קמרון, ארגנטינה, וקנדה. ככל שהמלחמה התארכה, הביעו חלק מהמדינות הללו ביקורת נוקבת על דרך התגובה הצבאית של ישראל בעזה, ועל המשבר ההומניטרי שהלך והחריף.
5. התיאום הצבאי, האסטרטגי והמדיני עם ארצות הברית, במיוחד במלחמות עם איראן, הגיע לשיאו בשנים 2024-2026: באפריל ובאוקטובר 2024, ביוני 2025 ובמלחמה עם איראן מאז 28 בפברואר 2026 התיאום הצבאי, האסטרטגי והמדיני בין שתי המדינות הגיע לשיאו. עם זאת, התלות המוחלטת של ישראל בארצות הברית גם התעצמה בשלוש השנים האחרונות, גם מבחינת הסיוע הצבאי וגם בהקשר המדיני. כך, במהלך השנתיים האחרונות הנשיא דונלד טראמפ כפה על ישראל הפסקות אש בחזיתות השונות, כולל עזה, לבנון, ואיראן.
6. פגיעה (אנושה?) בפרויקט הגרעין של איראן: בעקבות המלחמות עם איראן ב-2025 וב-2026, ישראל, בשיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית, פגעו באופן ניכר בפרויקט הגרעין של איראן, אם כי לא הצליחו לחסל אותו לחלוטין. יש להניח שרק הסדר מדיני-דיפלומטי יוכל לנטרל לחלוטין את הסכנה שבהתגרענותה של איראן בעתיד.
7. הסכמי אברהם נשמרו, וכן נשמר מידה של תיאום אזורי מול איראן ואיפוק ערבי ביחס למדיניות ישראל: היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות נמשכו, במיוחד במישורים הכלכליים והביטחוניים (ישראל סיפקה הגנה אווירית לאיחוד האמירויות נגד איראן). כמו כן, נשמר מידה של תיאום אזורי עם מדינות המפרץ מול איראן, במיוחד ב-2024. עם זאת, סעודיה לא הצטרפה להסכמי אברהם והיא מתנה זאת בהתווית דרך מדינית לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום. יש לציין גם שסעודיה, ומדינות ערב אחרות, גם אם גינו את ה"תוקפנות הישראלית בעזה", קראו ועוד קוראות מפורשות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום, במתכונת של שתי מדינות, ברוח יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002 שעדיין עומדת על הפרק.
8. המלחמה יצרה הזדמנויות חדשות מול לבנון ומול סוריה: בשנתיים האחרונות אנחנו עדים למגעים דיפלומטיים-מדיניים בין ממשלת ישראל לבין ממשלת לבנון, בעקבות היחלשותה של חיזבאללה ורצונה של ממשלת לבנון להגיע להסדר מדיני, ואף ליחסי שלום עם ישראל. במקביל, המהפכה בסוריה בדצמבר 2024 הביאה לדיאלוג מדיני-אסטרטגי בין ישראל לסוריה בתיווכה של ארצות הברית על הסכם ביטחון (אי-לוחמה), המותנה בנסיגתה של ישראל מהשטחים שכבשה בגולן הסורי.
9. שמירה ואף שיפור של היחסים עם חלק ממדינות אמריקה הלטינית: מעניין לציין שבביקורו הקצר באו"ם, ראש הממשלה נתניהו נפגש עם נשיאי ארגנטינה, פרגוואי, פנמה, ובוליביה (בנוסף לראשי הממשלה של יוון וסלובניה), ונאלץ לבטל את הפגישות עם סגן נשיא קולומביה וראש ממשלת פפואה גינאה. אפשר לציין מין תור זהב ביחסים של ישראל עם חלק גדול ממדינות אמריקה הלטינית, בעקבות בחירות ביבשת שהחזירו ממשלות ימין-שמרניות (בין היתר, בצ'ילה, בוליביה, קולומביה, אקואדור, והונדורס), לצד יחסים הדוקים עם מדינות כמו ארגנטינה.
10. שמירת הסולידריות של יהדות התפוצות: אם כי הנושא לא מספיק מודגש או מוכר על ידי רוב הישראלים, יש לציין לחיוב את שמירת הסולידריות של קהילות יהודיות בתפוצות עם מדינת ישראל, לאור הטבח של 7 באוקטובר והמלחמה שנמשכה מאז.

מה היו הכישלונות של מדיניות החוץ הישראלית בארבע השנים האחרונות?

1. 157 מדינות מכירות היום על הנייר ב"מדינה פלסטינית": בעקבות המלחמה בעזה והחזרת הסוגיה הפלסטינית למרכז הבימה העולמית, שורה של מדינות במערב הצטרפו לרב המדינות בקהילה הבין-לאומית שמכירות היום במדינה פלסטינית: ספרד, סלובניה, אירלנד וג'מייקה (ב-2024), צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, מלטה, בלגיה, סן מרינו, ולוקסמבורג (ב-2025). לעניות דעתי, כל עוד שההכרה זו מתייחסת למדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל (ולא במקומה, כפי שחמאס ואיראן רוצות), אינני רואה בעובדה זו בהכרח כישלון של מדיניות החוץ של ישראל אלא הזדמנות. עם זאת, העמדה הרשמית של ממשלת ישראל רואה בהכרה במדינה פלסטינית "פרס לטרור ולחמאס", ולעמדה זו שותפים רב האזרחים הישראלים היהודים היום.
2. גם אם רב מדינות העולם מקיימות עדיין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ניהול המלחמה הביא לפגיעה קשה בקשר בין גורמים בחברה האזרחית בישראל לעולם: בעוד שממשלות המערב תמכו בתחילת המלחמה בישראל, יש להתייחס בחומרה להפגנות ההמוניות בעד הפלסטינים (ולפעמים בצורה מפורשת בעד חמאס, חשוב להבחין בין תמיכה בחמאס לבין תמיכה בפלסטינים כאופן כללי), אשר התרחשו בערים ברחבי אירופה, בארצות הברית, ובמספר רב של מדינות בדרום הגלובלי בשלוש השנים האחרונות. ניכרת כאן תופעה טרנס-לאומית ואף גלובלית, אשר פגעה קשות ברבדים שונים של החברה האזרחית בישראל העומדים בקשר ישיר עם העולם הגדול וקראו ל-BDS, שפירושו: החרמות, סנקציות, וביטול השקעות. למשל, באקדמיה הישראלית מאשימים אותנו ב"רצח עם" בחו"ל ורוצים להחרים את האוניברסיטאות בארץ, גם אם אנחנו מביעים קול ביקורתי כלפי מדיניות הממשלה בארבע השנים האחרונות. כנ"ל לגבי האומנים, עובדי היי-טיק, השתתפותה של ישראל בתחרות אירוויזיון, וחוויות של תיירים הישראלים בחו"ל, אשר נחשפים לשנאה, עוינות, בורות, והחרמות.
3. עמדת ה-Transactionalism התנפצה לרסיסים באוקטובר 2023: העמדה המתוחכמת של "ללכת עם כולם" התנפצה עם תחילת המלחמה באוקטובר 2023. ראינו זאת בהידרדרות של היחסים עם רוסיה וסין, אשר בקושי או אם בכלל גינו את הטבח של חמאס, וגם בעמדות המשתנות של חלק ממדינות אירופה ומדינות הדרום הגלובלי. בסופו של עניין, ישראל יכלה לסמוך על התמיכה העקבית של מדינות במערב הליברלי (מדינות ה"צפון"), בראש ובראשונה ארצות הברית, וגם מדינות ידידותיות כגון גרמניה, אשר הביעו ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל כל עוד המלחמה התארכה אבל ממשיכות לתמוך במדינת ישראל, תוך כדי הבחנה בין התמיכה במדינה לבין התמיכה במדיניות הממשלה.
4. מאביב 2024, ישראל איבדה את הלגיטימציה הבין-לאומית למלחמה בעזה: לא רק שישראל לא הצליחה לתרגם את ההישגים הצבאיים-טקטיים המרשימים בשלוש השנים האחרונות לתוכנית מדינית סדורה ל"יום שאחרי", עצם העדפת השימוש בכוח כתכלית בפני עצמו תרמה לאובדן הלגיטימציה הבין-לאומית. אין להקל ראש בצווי המעצר העומדים היום כנגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר גלנט על פשעי מלחמה שכביכול ישראל ביצעה ברצועת עזה (הצווים של נובמבר 2026, 2024 מתייחסים בין היתר ל"הרעבה כשיטת לחימה", לפגיעה באוכלוסייה האזרחית, ולכך שישראל אפשרה סיוע הומניטרי רק כתוצאה מלחץ של ארה"ב, אבל אין התייחסות בצווים לפשעים של השמדה ו/או של רצח עם). לצעוק "אנטישמיות" לא יפתור את הבעיה, או לטעון שמדובר בכשלי הסברה לא יקדם את הלגיטימציה הבין-לאומית של ישראל, כל עוד המדיניות נותרה זהה.
5. מאז חודש יוני 2026, התיאום עם ארצות הברית במגמת ירידה, וישראל מאבדת את הלגיטימציה ואת התמיכה בקרב דעת-הקהל בארצות הברית: בארבע השנים האחרונות, ראש הממשלה נתניהו פגע מפורשות בעיקרון המסורתי של מדיניות החוץ הישראלית לפיו יש להבטיח תמיכה דו-מפלגתית בישראל, בשל ההזדהות המוחלטת שלו עם הנשיא טראמפ והמפלגה הרפובליקנית. יתר על כן, לפי סקרי דעת הקהל האחרונים בארצות הברית, ישראל מאבדת תמיכה הן בקרב הדמוקרטים והן בקרב הרפובליקנים. למגמות אלה ישנה השלכה ישירה ועמוקה על עתיד הברית האסטרטגית בין שתי המדינות ועל הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
6. שינוי המשטר של איראן הצטייר כמטרה מגלומנית במדיניות החוץ של ישראל: בנאומו באו"ם, ראש הממשלה נתניהו חזר על המטרה הגלויה של הפלת המשטר באיראן. בעיני זו מטרה מגלומית שהיא גדולה על מידותיה של ישראל, ואולי אפילו של ארצות הברית. בהיסטוריה של היחסים הבין-לאומיים הניסיון לשנות משטר בכוח בדרך כלל הביא לתוצאות הרות אסון (ראו ניסיון של ישראל להמליך את באשיר ג'מייאל במסגרת מלחמת לבנון הראשונה ב-1982).
7. מדינות ערב חוששות היום מישראל ולא רק מאיראן, והיחסים עם מצרים וירדן בסכנה: השינוי הקיצוני בתפיסת הביטחון של ישראל בשלוש השנים האחרונות מהכלה לגישה תוקפנית, כולל כיבוש שטחים של מדינות שכנות (בלבנון ובסוריה), והחזקת כ-60% מרצועת עזה, והשימוש בכוח כמטרה בפני עצמה הביא לרתיעה גוברת של מדינות ערב לשתף פעולה עם ישראל במלחמה עם איראן או בכלל, מאחר והן חוששות מישראל כהגמון אזורי ולא רק מאיראן. יתר על כן, המדיניות של ישראל התומכת באלימות המתנחלים ובטרור היהודי ביהודה ושומרון, ובהתנגדות ליישום תוכנית טראמפ ברצועת עזה מביאים את היחסים עם מצרים וירדן לניכור ואף לסכנת קריסתם.
8. ההזדמנויות מול לבנון וסוריה מתפספסות, עקב האמונה העיוורת ב"הכרעה צבאית": בעוד שהמלחמה יצרה הזדמנויות לתהליכים מדיניים מול לבנון וסוריה, (היעדר) המדיניות של ישראל והעדפת השימוש בכוח והחזקת רצועות ביטחון מנכרים את הלבנונים ואת הסורים, וחותרים תחת האפשרות של הגעה להסדרים מדיניים עם שתי המדינות, אשר יכולים להוביל גם לביטחון וגם לשלום.
9. הרעת היחסים עם מדינות בדרום הגלובלי ועם מדינות אירופיות: בניגוד לתמונה היחסית חיובית ביחס לאמריקה הלטינית ולהודו, מצב היחסים עם מדינות אחרות בדרום הגלובלי-באפריקה, במזרח התיכון, באסיה ובאירופה הורעו. יש לציין שהסנקציות המוטלות על ידי מדינות אירופיות כגון צרפת, נורווגיה, דנמרק, איטליה ובריטניה פוגעות כבר היום בהצטיידות של צה"ל למלחמות הבלתי נגמרות.
10. החרפת האנטישמיות ופגיעה בקהילות היהודיות בתפוצות: אם כי האנטישמיות הייתה קיימת הרבה לפני המלחמה והיא מוזנת על ידי מדינות כקטאר, המדיניות של ישראל ביחס לעזה, לבנון, סוריה, ויהודה ושומרון החריפה את תופעות האנטישמיות. יהודי התפוצות נאלצים להתמודד עם תופעות נרחבות של בורות, רוע, וטמטום של אלה שאינם מכירים את המורכבות של הסכסוך במזרח התיכון, ומצבם הורע בעקבות המדיניות של ממשלת ישראל.

שני תסריטים לסיום: ממשלת נתניהו השביעית או ממשלת איזנקוט הראשונה?

על סמך הרקורד של ארבעת השנים האחרונות במדיניות החוץ של ישראל, ניתן לציין בקצרה שני תסריטים אלטרנטיביים לאחר הבחירות בחודש הקרוב בנידון: ממשלת נתניהו השביעית, או ממשלת איזנקוט הראשונה:

יש להניח שממשלת נתניהו השביעית, אם תורכב בהרכב קואליציוני דומה לממשלה היוצאת, תמשיך בקו הלעומתי שצוין בצורה בוטה בנאום ראש הממשלה נתניהו ביום חמישי האחרון. ממשלה זו תמשיך להתנגד ליישום המעשי של תוכנית טראמפ (20 הנקודות) ביחס לעזה; תמשיך את הסיפוח המעשי של שטחי יהודה ושומרון; תמשיך להיאחז בשטחים בסוריה ובלבנון; ולמעשה תעדיף את המשך השליטה של חמאס בחלק מרצועת עזה על פני כל הידברות עם הרשות הפלסטינית. ישנה אף סכנה של קריסת הסכמי השלום עם מצרים, ירדן והאמירויות, והתמוטטות סופית של הרשות הפלסטינית וחזרה לשליטה מלאה של צה"ל בכל יהודה ושומרון. יש להניח שהקהילה הבין-לאומית תגיב בהחרפת הסנקציות, כך שהתחזית שעומדת לפנינו הינה של ישראל כמדינה מצוערת בקהילה הבין-לאומית, בדומה לדרום אפריקה לפני שינוי המשטר של 1994, במצב של מלחמה מתמדת.

יש להניח שממשלת איזנקוט הראשונה, אם היא תורכב על בסיס של מפלגות גוש השינוי, לא תרצה בהכרח להתמקד בסוגיה הפלסטינית בטווח המיידי, ותעדיף שלא לדבר בכלל על "מדינה פלסטינית" או פתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במתכונת של שתי מדינות. עם זאת, יש לצפות להסכמה של ממשלת ישראל החדשה ליישום של תוכנית טראמפ בעזה (כפוף לפירוק הנשק של חמאס), ולמשילות מחודשת של צה"ל ביהודה ושומרון וסוף לאלימות של המתנחלים שם. מדינות ערב השכנות והרחוקות, מדינות אירופה וארה"ב יהיו מעוניינות מאוד לשפר את היחסים עם ממשלה אחרת, ולהתמקד בצעדי בוני-אימון, פרגמטיים ומדודים, להשגת יותר יציבות באזור. ימים יגידו אם ממשלת איזנקוט הראשונה תרצה לחזור למדיניות של ניהול הסכסוך עם הפלסטינים, או שתעדיף, בעתיד הלא רחוק, להתחיל תהליך מדיני הדרגתי וזהיר עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, מתוך הכרה במגבלות הכוח, ומתוך מודעות לאשליית הניצחון המוחלט.

>>> פרופ' אריה קצוביץ' מלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים מזה 34 שנה